יומן המסע של סאני

יום 1 – ההתחלה

הקדמה

וואו. אני לא מאמין שזה הסתיים. הביקור הרביעי וממש לא האחרון שלי לעיר הקודש. זו הייתה הנסיעה הטובה ביותר שלי עד כה, ויסלחו לי כל שותפיי לטיולים הקודמים. זה עבר את ציפיותיי בהפרש משמעותי, והן היו גבוהות מלכתחילה. בגדול, ההילייט המרכזי היה הניצחון היפה על ויאריאל עם שערים של MSN. ההיילייט המשני היה משחק הכדורסל והמפגש עם חואן קרלוס אונסואה. אך לאורך כל הטיול מה שאני מרגיש שבורכתי בו הכי בגדול, זה האנשים. הכרתי הרבה אנשים חדשים, מברצלונה ומרחבי העולם, ביליתי עם חברים ותיקים ופשוט נהניתי מחברה טובה לאורך כמעט כל הטיול.

נתחיל מההתחלה. הסיבה שבגללה טסתי לברצלונה היא די ספונטנית. דביר, אחד מחבריי לעבודה, כרגע מסתובב ברחבי העולם, עובד עם הלפטופ שלו כל פעם ממקום אחר. ברזיל, קולומביה, מרוקו ועכשיו ברצלונה. הוא ידע על אהבתי לקבוצה ואמר: בוא נראה משחק ביחד, ואתה מוזמן לישון אצלי בחדר בחינם אם לא אכפת לך לחלוק מיטה זוגית. קמצן אני לא, אבל אם אפשר לחסוך כמה פסוס, להיות בחברה טובה ולראות משחק של בארסה, למה לא? כך, ברגע שנתן לי אישור שהם הולכים למשחק נגד ויאריאל, ביום שני הקודם, הזמנתי כרטיס טיסה ליום שישי. בחיים שלי לא החלטתי על טיסה בהתראה כה קצרה, ועוד לבד. רצה הגורל והבנתי שגם עוד כמה חברים טסים באותה הטיסה, כמו שי, לנה ותומר, אז לבד לגמרי לא הייתי כבר בדיוטי פרי.

אבל רגע לפני הדיוטי פרי, כשהייתי קרוב לנמל התעופה, כבר נזכרתי ששכחתי לקחת משהו מהבית: ז’קט. במזוודה שמתי רק חולצות קצרות ותכננתי לקחת את הז’קט עליי. מזג האוויר קריר בערבים וידעתי את זה. למזלי הסתדרתי אפילו בלי לקנות ז’קט שם (שזו הייתה תוכנית א’ שלי), אם כי היו רגעים לא מעטים שהיה לי קר.

הטיסה

טסנו בטיסת הבוקר של אל-על, כן, למרות הדפיקה שנה שעברה, אני נוהג ברציונליות והטיסה שלהם הייתה הטובה והמשתלמת ביותר. התיישבתי ליד בחורה צעירה. איכשהו דיילת, שעברה במסדרון ווידאה שהמזוודות בסדר וכולם חגורים, שאלה “אתם ביחד?”, ואמרנו ביחד “לא”. אני והיא התחלנו לדבר. גיליתי שהיא מאבטחת של אל-על והיא גרה בברצלונה 3 שנים כבר. הטיסה עברה מהר, שנינו ישנו ברובה. אחרי הנחיתה חיכינו ביחד בתור המייאש של הדרכונים, תור שנמשך כשעתיים. לפחות בזמן הזה תרגלנו את הספרדית שלי – בשנה האחרונה עבדתי קשה מאוד כדי שאוכל לנהל שיחות בספרד, ובטיול הזה העמדתי את זה במבחן – והתחלתי לחלום על רומן. אבל אחרי שעברתי את הביקורת שלי, נעלמו עקבותיה, וכך מצאתי את עצמי לבד באוטובוס A1 לכיוון ברצלונה.

צעדים ראשונים

תחנה ראשונה, פלאסה קטלוניה

ירדתי בפלאסה קטלוניה. אני דורך בעיר הקודש, שנה מאז הפעם הקודמת. קניתי כרטיס T10 (כרטיסייה של 10 נסיעות במטרו, טראם ואוטובוס. מומלץ מאוד!) והגעתי למגורים של דביר, כשאני כמובן די מותש מהטיסה, התור הארוך והנסיעה. הוא גר במגורי סטודנטים שנמצאים קצת יותר מ-2 קילומטר צפונית-מזרחית לפלאסה קטלוניה. מיקום לא רע, אבל רחוק מאידאלי. פגשתי את דביר וראיתי את החדר לראשונה. הוא באמת קטן. מיטה צמודה לקיר ועם מרווח של חצי מטר מהקיר ומהארון. תאמינו לי, יותר ממספיק. מצדי גם לישון בארון, העיקר להיות בעיר הזאת.

פארק סיוטאדלה המקסים שער הניצחון

דביר שמח מאוד לדבר עברית עם מישהו פנים מול פנים לראשונה מזה חודשים, וגם מזה שיש לו מדריך טיולים ומתורגמן בחינם. לקחתי אותו לסיבוב קטן לפארק דה לה סיוטאדלה (פארק המצודה) היפהפה והתחלתי להסביר לו על העיר, על האזור, על המטרו. עברנו בפארק, המשכנו לשער הניצחון וסיימנו בקניות במרקדונה (רשת הסופרים הכי אמינה ונוחה בברצלונה, לדעתי) לארוחות הבוקר שמצפות לנו. במקום העבודה של דביר ארגנו האפי-אוואר, וזרמתי עמו לשם. ככלל, המוד שלי בכל הטיול הזה היה זרימה וקפיצה על הזדמנויות. כמעט ולא היו לי תכנונים, הרוב היה ספונטני. בעבודה שתינו בירה, טקילה, נשנשנו והתחברתי לאנשים מרחבי העולם שעובדים במקום הזה – בעיקר אמריקאים, אבל גם איטלקים, ספרדים, קנדים וכן הלאה. הווייב היה חיובי מאוד וזה היה ללא ספק נחמד לראות איך כולם פתוחים להכיר מישהו חדש שהגיע משום מקום בערך.


דווקא בחרתי במקסיקני במסעדה ארגנטינאית

אחרי מקלחת התרעננות, יצאנו לכיוון מסעדת בואנוס איירס הארגנטינאית שנמצאת ברובע איישמפלה. שם פגשנו את נוריאל, שגרירנו בברצלונה, יחד עם יתר החבורה הישראלית. המסעדה הזו מומלצת מאוד לכל מבקר בעיר, ולמרות הסטייקים המעולים, בחרתי במנה מקסיקנית דווקא (מי שמכיר אותי יודע שאני משוגע על האוכל הזה…). כל האוכל שם טעים ברמות מדהימות, אבל זה לא זול כמובן.

יום 2 – מונסראט וכדורגל

מונסראט ובעיות מזומן


מונסראט מלמטה

לא היו לי כמעט יעדים בטיול הזה, למעט לבקר במונסראט. אחרי 3 פעמים בקטלוניה מבלי לבקר שם, הייתי חייב כבר, וכך לקחתי את דביר עמי לכיוון “המנזר על ההר”, כפי שהיטבתי להסביר לכל מי ששאל “שו?” כשאמרתי לו “מונסראט”. בבוקר יום שבת הגענו לתחנת הרכבת בפלאסה אספנייה, ודביר גילה שאין לו מזומן ושהכספומט היחיד בתחנה לא עובד. זה הוביל אותנו למסע נגד הזמן, בריצה אחר כספומט קרוב. הודות להכוונה מאנשים מקומיים, מצאנו אחד במרחק 3 בלוקים מהתחנה, ודילגנו לעבר הרכבת, שם קנינו כרטיס משולב של רכבת ורכבל. נסיעה של כשעה הביאה אותנו למרגלות ההר, שם עלינו עם הרכבל והתחלנו להסתובב במתחם.

הנוף מרהיב ביופיו ושווה כמה וכמה תמונות. זוכרים ששכחתי להביא ז’קט לטיול? אז פה זה התנקם בי בענק, והרוחות החזקות בגובה הרב בו היינו גרמו לי לרעידות קלות מדי פעם. אבל אני בחור חזק, אני שורד. הסתובבנו במתחם המנזר, ונתקלנו בחבורה גדולה של ילדים ונערים בשקי שינה מפוזרים ברחבת האבן. דיברתי עם מי שנראה כמדריך ושאלתי מה הם עושים. מסתבר שיש להם איזה מין טיול שנתי בו הם הולכים ברגל כל הדרך מברצלונה עד לשם, וכשהם מגיעים הם כה מותשים שהם פשוט ישנים ככה על הרצפה. מדהים!


לפעמים אני גם מצטלם.

נכנסנו למנזר, חווינו קצת מהמיסה של הבוקר והמשכנו לטיול שארך כשעה לצד ההר, נהנים מנוף מקסים באמת. יש כמה מסלולי הליכה, כל אחד באורך שונה, ובחרנו ללכת על אחד קצר יחסית על מנת לא לפספס את הרכבת חזרה ולהיות לחוצים לקראת המשחק. על ההר יש לא מעט אפשרויות לאכול, אך בחרנו ללכת על פשוט, סנדוויץ’ ובירה וקדימה חזרה. ברכבל נתקלנו באב ובן ישראלים, ומהר פצחנו בשיחה על הקבוצה, על העיר ועל הטיול. כשחזרנו לפלאסה אספנייה, ביקרנו בקניון ארנס ואכלנו צהריים, לפני החזרה לדירה.

המשחק נגד ויאריאל

יצאנו יחסית מוקדם למשחק עם חבר אמריקאי נוסף, ונסענו במטרו בצפיפות גדולה. ליד הקאמפ נואו העברנו את הזמן באחד מהברים הרבים שם, עם יתר חבורת האמריקאים, כל אחד מלבדי עם כוס בירה ביד. נכנסנו מאוד מאוחר לאצטדיון, ממש דקות ספורות לפני שהוא התחיל. אני רגיל להיכנס מוקדם, ליהנות מהאווירה, אך הפעם זה היה די לחוץ וחבל. ישבתי בבוקה 138, אחד היציעים של פינת האצטדיון, במנותק מחבריי וכשמלפניי ומימיני שלושה סוסיוס מבוגרים. הראות הייתה טובה מאוד למה שקורה בצד שלנו, המיקום קרוב למגרש, אך היה קצת קשה להבין מה שקורה בצד השני. בשל השעה המוקדמת, 6 וחצי שעון מקומי, השמש עמדה גבוה בשמיים ופגעה בי ישר לפנים. כדי להגן על העיניים קצת השתמשתי בצעיף שלי, לא פחות ולא יותר. העיקר שזה עבד.

יותר מדי שמש במחצית הראשונה.

אני לא יודע איך דברים נראו לצופים בבית עם הטלוויזיה, אך אני ראיתי אותו כך. המשחק עצמו החל בשליטה ענקית של בארסה אל מול מערך הגנתי חזק של ויאריאל. אהבתי את זה שהייתי קרוב ליציע העמידה, אז ספגתי אווירה וכל פעם שהם שרו שיר שאני מכיר (לצערי, לא את כולם אני מכיר. מחדל ענק!), הצטרפתי בשירה גם אם אני היחיד באזור שעושה זאת. בארסה מצאה פרצה בהגנה החזקה של ויאריאל והבקיעה ראשונה. זה שחרר המון לחץ. אולם, ההגנה של בארסה נראיתה רפויה, וכל חצי מתפרצת של ויאריאל הורידה לי את הלב לתחתונים. בסופו של דבר זה השתלם לאורחת והיא השוויתה.

sunnyst GIF

בארסה לא אמרה נואש וניסתה להחזיר את היתרון לפני סיום המחצית. הרגשתי שהגול יגיע, והוא הגיע מרגליו של מי אם לא מסי. במחצית, חבר שלח לי תמונה שבה אני וחבורת הסוסיוס מופיעים בטלוויזיה. הדבר הראשון שעשיתי זה להראות אותה לסוסיוס, ומיד התחלנו לדבר, להתחבר, ואפילו קפצתי לכיסא שליד אחד הסוסיוס. השמש ירדה מתחת ליציע, וסוף סוף פניי כוסו בצל. הקלה אדירה. הסוסיו שלידי אמר שזה המקום הקבוע שלו, ושהשער שאנחנו קרובים אליו זה השער שתמיד תוקפים אליו במחצית השנייה. זה השער שבו כל הנסים קורים, כמו נס הרמונטאדה של סרג’י רוברטו. הוא הבטיח שאנחנו נראה עוד קסמים ושזה לא נגמר.

 

הבטיח וקיים. במחצית השנייה באמת הייתה לנו ההזדמנות לראות את ההתקפה מקרוב, וכך התכבדנו בשני שערים, האחד של לואיסיטו והשני הפננקה של מסי. היה גם התרגיל המרהיב של ניימאר. זו הייתה מחצית הרבה יותר טובה מהראשונה, בארסה שיחקה משוחרר יותר אל מול ויאריאל שנראה שנשברה אחרי השער הראשון של מסי. אני וחברי החדש דיברנו מדי פעם. הוא התלונן על ניימאר שלא מוסר אף פעם. שאלתי אותו על אנדרה גומש והוא אמר שהוא לא רע, כאילו במטרה לא “להעליב” את שמו. דיברנו על זה שעם ההנהלה שלנו, יבוא לנו מאמן חדש לא טוב בעונה הבאה, והוא הצביע לכיוון יציע הכבוד ואמר שהוא לא אוהב את הנשיא. אז לא כל הסוסיוס המבוגרים מצביעים לברתו…

הלוואת חולצה, נובה, מאזיניו

המשחק נגמר בתוצאה 4 – 1, ניצחון יפה וראוי על אחת מקבוצות ההגנה הטובות בספרד העונה. בסוף המשחק שלחתי בווטסאפ לחברי החדש את התמונה בה אנו מופיעים בטלוויזיה. כנראה גם בגיל מתקדם שכזה מתרגשים מהופעה טלוויזיונית. התאחדתי עם חבריי מחוץ לאצטדיון, והתלבטנו מה לעשות שוב באותו בר מחוץ לקאמפ נואו. בזמן הזה קיבלתי הזמנה משי לבוא למסעדת נובה היוקרתית, ושצריך לבוא בלבוש הולם. אבל אני עם חולצה של בארסה! החולצות האלה הן אמנם הבגדים היפים ביותר שיש בארוני, אך זה אכן לא מתאים לשם. אחד האמריקאים בחבורה לבש חולצה מכופתרת וזה היה מושלם, רק צריך שהוא יסכים להחליף חולצות… והוא הסכים! וכך באמצע הרחוב אנו מחליפים חולצות, ויצאתי לדרכי עם אוטובוס.

למסעדה יש מראה מרשים, מלא הוד ותפארת. התקווה שלנו הייתה שאולי אחד השחקנים יבוא לשם לאכול ארוחת ערב, אך לא קיבלנו את זה. במקום זה, קלטנו את פאפה מאזיניו נכנס. לא ויתרתי על ההזדמנות וניגשתי אליו. הוא אמנם לא הסכים לתמונה, אך לפחות הספקתי לזרוק לו במשפט שיביא את תיאגו הביתה. גם האוכל במסעדה הזאת טעים מאוד אך יקר בהתאם.

אוטובוס לילה

חבריי חזרו למלונם במונית, ואני, מבלי לשים לב נגמר לי המזומן, נאלצתי לקחת אוטובוס לילה לעבר הדירה של דביר. בתחנה חיכה לצדי זוג מאהבים והתחלתי לשוחח איתם, מעבירים את הזמן עד בוא האוטובוס המאחר. בעיה נוספת שנתקלתי בה היא העובדה שהיה לנו כרטיס אחד בלבד לחדר, ודביר, שיצא לבר עם חבריו, עדיין היה בחוץ. כשירדתי בתחנת האוטובוס שליד המגורים, ראיתי שיש במקום הופעת רחוב של פאנק רוק, עם מכירת בירה ושתייה ואווירה טובה. כך, לחכות לדביר היה לא משעמם במיוחד, אלא אפילו מבדר.

כשהוא הגיע, נכנסנו למלון עם עדר של סטודנטיות צעירות ורעשניות. התחלנו לדבר עם כמה מהן, הסתלבטתי עליהן, על הרעש שהן עושות ועל זה שאחד מהאמריקאים שיכור, וכנראה מרוב ציניות הן החליטו שאני זה ששיכור. עלינו ללאונג’ ועשינו כמה משחקי שתייה לתוך השעות הקטנות של הלילה, אז אולי הן ניבאו את העתיד בסך הכול…

יום 3 – כדורסל, אונסואה, מונז’ואיק, NBA

ריצת בוקר?

ביום ראשון התעוררתי מאוחר מבחינתי, ב-10 וחצי, כשב-12 וחצי חיכה לי משחק של בארסה סל נגד פואנלברדה – משחק לו נודעתי והזמנתי כרטיסים רק יומיים לפני, בזמן שעמדתי בתור לביקורת דרכונים בשדה התעופה, כשראינו שיש כרטיסים לשורה הראשונה באמצע (!) ב-40 אירו בלבד (!!). החלטתי לעשות ויש מהיר ברמבלס, כי חייבים לעבור שם מתישהו, בדרכי לעבר מתחם הקאמפ נואו ביום השני ברציפות. הבנתי שאני אאחר אם איישם את התוכנית שלי ללכת לאורך הרמבלס, אך מכיוון שלא רציתי לפספס שום דבר, החלטתי כן לעבור שם, בהליכה זריזה במיוחד, תוך שאני נזהר לא להתנגש באף אחד מהתיירים הרבים שגודשים את הרחוב היפהפה.

הפלאו בלאוגרנה ואונסואה

הגעתי לכניסה לאולם, פגשתי את שי ולנה ונכנסנו פנימה לפלאו בלאוגרנה. איזה מדהים רואים מהמושבים שלנו, אין דברים כאלה! ועוד היו מושבים ריקים בשורה הזאת, לא ברור למה. ה”דראקס”, גרעין האוהדים של קבוצת הסל, לא הפסיקו לשיר ולעודד כל המשחק וזה נתן אווירה חזקה למשחק, אם כי חייב לומר, בארץ יש קבוצות כדורסל עם אוהדים מרשימים יותר (לא נזכיר שמות). קלטנו את חואן קרלוס אונסואה מתיישב על הפרקט, איפה שה-VIP, והתחלנו לתהות על האפשרות להצטלם עמו ולומר לו מילה. המשחק עצמו החל די קשה, עם רבע ראשון צמוד, אך משם והלאה זה היה בארסה בכל הכוח והקבוצה ניצחה ביותר מ-30 הפרש. קונצרט אמיתי, ואני הרגשתי כמו אחרון התיירים, אוהדי הקונצרטים בקאמפ נואו, כי הייתי די עסוק בלצלם, וידאו של הדראקס והמעודדות וגם לא מעט תמונות רגילות.

במהלך המשחק אונסואה לא נתן הזדמנות להצטלם עמו (אך היה נחמד לשאר ה-VIPs), אך מחוץ לאולם, כשאני מסדר את משקפי השמש, אני שומע את לנה אומרת “הנה אונסואה!”. הפסקתי להתעסק במשקפי השמש ורצנו להצטלם עמו. אמרתי לו שזה כבוד גדול לפגוש אותו ושיהיה בהצלחה, לחצנו ידיים והנה נולדה לי תמונה עם עוזר המאמן של בארסה. Sweet!

מונז’ואיק והרעב הגדול

לא הייתה לי תוכנית לשום דבר, והתלבטתי מה כדאי לעשות. הקאמפ נואו נמצא די רחוק מכל דבר, לצערי. בסוף החלטתי לבקר את הר המונז’ואיק, להיכנס לטירה שבפסגתו ולטייל במורד ההר. לקחתי מטרו לתחנת פרלל, משם פוניקולר שמוביל הישר לרכבל, וקניתי כרטיס חד-כיווני למעלה ההר ב-8 אירו. ממליץ מאוד לעשות זאת ולא לקחת דו-כיווני, כדי ליהנות מהירידה במדרון ההר ומכל האתרים הרבים שנמצאים עליו – האצטדיון האולימפי, הגן הבוטני וגם מוזיאון האומנות הלאומי של קטלוניה למטה.

התחלתי להסתובב בטירה, נהנה מנוף יפהפה לעיר ולחוף, אך הבטן המקרקרת הזכירה לי שלא אכלתי כמה שעות כבר, והנה אני תקוע במעלה הר, בלי מסעדה או אוכל באופק. בייאוש רב וללא בושה שאלתי את הבנות באינפורמיישן איפה יש אוכל, והן כיוונו אותי למכונת חטיפים קרובה. זה הציל אותי. התעדכנתי עם דביר והבנתי שבקרוב הוא וחבורת המטיילים יוצאים לאסקייפ רום, ורציתי להצטרף. התלבטתי אם אצליח לעשות זאת בירידה בהר ברגל או לא, והחלטתי להמתין לאוטובוס שמגיע לפסגה. טעות גדולה, כי הקו התעכב בכחצי שעה, וכך יצא שגם לא נהניתי מהטיול במדרון. קשה לקרוא לזה מזל, אך דביר לא הרגיש טוב ונשאר בדירה כדי לנוח, במקום ללכת לאסקייפ רום, כך שהאיחור שלי לא פגע בשום דבר ונשארתי עמו שם, נח קצת אחרי היום המוזר הזה.

פיירבאג, NBA, שיחה עם פלשתינאי

כשחבורת המטיילים מרחבי העולם סיימו באסקייפ רום, הצטרפנו אליהם במסעדת פיירבאג הנוחה וידידותית לתיירים. מגוון המנות היה די גדול, המלצרים דיברו עם האחרים באנגלית סבירה ואני חושב שהציון הגבוה ב-TripAdvisor מוצדק.

אחת מבין סיבות רבות שגרמו לי להתעכב.

כשסיימנו לאכול התקדמנו לעבר הרמבלס, שם חיכה לנו בר ה-NBA הסופר תיירותי, ולא בקטע שלילי. כל הדרך צילמתי את הבתים המדהימים שנתקלתי בהם – ככלל, אני משוגע על הארכיטקטורה של העיר ואני אוהב כמעט כל מבנה שעומד שם – ותהיתי איך האנשים שעמי לא משתגעים מהעקשנות והעקביות שלי. באנו לבר במטרה לצפות במשחק הרביעי בין קליבלנד קאבלירס לבין טורונטו ראפטורס, כשבמוקד נמצא סארי, שמגיע מטורונטו, אוהד את הקבוצה ואפילו לבש חולצה של יונאס ולנצ’יונאס.

דיברנו די הרבה, על המשחק, על כדורסל, גם הצטרפו לשיחה תיירים ואנשים לא קשורים והיה תענוג. בשלב מסוים הוא סיפר על מה שהוא עושה, הוא אחד המנהלים בסטרט-אפ בטורונטו שמזכיר את תן-ביס במובן מסוים – מערכת משלוחי אוכל למקומות עבודה, בעיקר חברות הייטק. הסברתי לו על תן-ביס ועל הדימיון, סיפרתי לו גם על העבודה שלי, על המיקום שלה בבורסה ברמת גן, שנמצאת בסמוך לתל אביב, ואני גר בראשון לציון וזאת “עיר לא מוכרת אז בטח אין סיכוי שאתה מכיר אותה”. אז הוא שלף – “תדע שנולדתי במזרח ירושלים, גדלתי ברמאללה ורק אחרי זה עברתי לטורונטו, אז אני מכיר את כל הערים שאתה מספר עליהן.”. או, פה הקאץ’ – שיחקתי אותה לא יודע, כאילו דביר לא נתן לי התראה מראש על הנושא. סך הכול אין כמו להכיר אנשים חדשים, בלי לשפוט על מוצא או דעה פוליטית של אף אחד מהצדדים. הוא גם הציע לי להצטרף למשחקי הכדורסל שלהם בזמן שהם בעיר, אך הסברתי שאין לי בגדים ושאני עוזב למחרת.

המשחק הסתיים בניצחון של קליבלנד, וסארי כמובן התאכזב מהתוצאה. לא נורא חבר, קשה לעצור את קליבלנד. התחלנו להתקדם לעבר המלון והופתענו לגלות שאין מטרו בשעה מוקדמת יחסית, 12 וחצי בלילה שבין ראשון לשני. אף אחד לא זרם על מונית אז הלכנו ברגל את 2 הקילומטרים שמפרידים בין הבר למגורים, וכשמישהו ציין שחוסר הפעילות הזה מזכיר את יום שבת בישראל, התגלגלנו לדיון על האיסלם, על דת, על טרור ועוד כל מיני דברים הזויים, ועשיתי את המיטב להימנע מהתערבות כשאני אחרי כמה כוסות בירה ולא במיטבי.

יום 4 ואחרון – שוטטות

החוף והנמל

ליום האחרון לא הייתה לי אף תוכנית כלל. קמתי יחסית מוקדם, ואחרי מקלחת וארוחת בוקר פשוט לא ידעתי מה לעשות. אני לא אדם של קניות, גם הבאתי מזוודה פיצית שאני אוכל להעלות למטוס. מכיוון שהיה מדובר על יום שני, דביר היה צריך ללכת לעבודה, ואני חשבתי מה אוכל לעשות לבד, ועוד באופן כזה שאוכל לחזור למרכז לארוחת צהריים טובה עם שי ולנה. החלטתי פשוט לצאת ולשוטט. תחילה לכיוון החוף והנמל. הלכתי דרך הכפר האולימפי, בחנתי את המרינה, טיילתי ממש על החוף, צפיתי באנשים משחקים כדורעף בחול…

איישמפלה

כשנמאס לי מהאזור הזה, לקחתי מטרו לכיוון פסץ’ דה גראסיה. בטיול הזה השמיים היו כחולים ובהירים לכל אורכו, וללא ספק זאת חוויה שונה לגמרי לראות את המבנים המדהימים שם בתאורה המתאימה. עברתי מול קאזה מילה וקאזה באליו המפורסמים, בחנתי את הספסלים, את המדרכה, את התאורה… נכנסתי לסטארבאקס להתרעננות קלה, והמשכתי לחקור את רובע איישמפלה לעומקו, חוצה את דיאגונל לכיוון צפון ונכנס לרחובות ולרחבות שלא ידעתי שיש מה לעשות שם, כמו פלאסה דל סול הקטן. נהניתי מאוד מכל פינה, בניין וסמטה, באמת.

לקראת השעה 2 התחלתי להתקדם לעבר המסעדה האיטלקית גוסטו, גם היא ברובע הזה אך יותר דרומית-מערבית מאיפה שהייתי, והדרך לה גם היא הייתה מעניינת ונעימה לעין. קבעתי שם ארוחת צהריים עם שי ולנה. גם המסעדה הזו הייתה די טובה, עם מבחר גדול של מאכלים איטלקיים קלאסיים, בעיקר פיצות ופסטות, ואם זה מעניין מישהו בחרתי בקנלוני.

בריכה ומפגש עם בן דוד מצרי

הנוף מגג הבניין שלנו.

בסיום הארוחה נפרדתי משי ולנה, וידעתי שלא נשאר זמן רב עד שאצטרך להתקדם לעבר שדה התעופה, כשהטיסה שלי בשעה 11 בלילה. עדיין ללא תכנית מוגדרת, החלטתי לחזור למגורים ולנצל את הבריכה שנמצאת בראש הבניין. שם שמחתי לפגוש את אחת האמריקאיות שבחבורה, שלא בדיוק רצתה לעבוד אלא יותר להתמקד ביומן קטן משלה.

בשעה 6, כהכנה אחרונה לטיסה חזרה, קפצתי לקיוסק הקרוב ביותר כדי לקנות נשנושים לעכשיו ולשהות בשדה התעופה. כשיצאתי מהקיוסק, אדם בעל עור שחום קרא אליי ממרחק של כמה מטרים. התקרבתי והתחלנו בשיחה שחציה באנגלית וחציה בספרדית, בהתאם למצב הרוח שלו. הוא שאל מאיפה אני, התביישתי אך החלטתי לא לשקר ועניתי שמישראל. כשביקש ממני לנחש מאיפה הוא, ידעתי שזה כנראה ממדינה ערבית כלשהי וניחשתי ירדן. הוא ענה שממצרים. הוא התחיל לספר שאנחנו בני דודים, שאנחנו לא צריכים להתייחס לפוליטיקה כי אנחנו אינדיבידואלים ונפרדים ממה שהממשלות שלנו עושות, הוא אמר שכולנו מתפללים לאותו האלוהים אז אנחנו די דומים. כן, כמובן, צודק. צודק ב-100%. הוא סיפר שקוראים לו “אללה”, וכדי להשתלב בברצלונה הוא מספר שזה קיצור של “אלחנדרו” והוא הראה את תג השם שלו, בו כתוב “אלחנדרו”. הוא התעקש שנחליף מספרי טלפון, ובעורמה רק לקחתי את שלו והבטחתי לשלוח לו הודעה בווטסאפ. לאחר שנפרדתי ממנו, קיוויתי שהארטיק שקניתי לא נמס כבר, ווידאתי שהארנק עדיין עליי, כאילו מדובר באיזה תרגיל עוקץ לאדם מרחף שכמותי. הוא עליי, הכול טוב.

יאללה הביתה

כמעט קניתי את זה בדיוטי פרי. כמעט.

בדקתי שארזתי הכול ועפתי לי למטרו כדי להגיע לפלאסה אספנייה ומשם לקחת שוב את קו A1 לשדה התעופה. ההמתנה לטיסה עברה במהירות. בטיסה עצמה שוב מצאתי את עצמי יושב ליד דמות מעניינת, למעשה שתיים: זוג צעיר. הגבר היה טיפוס שנון, ממורמר, בוטה ודי בטוח. הוא דיבר די הרבה, אך מכיוון שהצחיק אותי, לא היה אכפת לי. שעשע אותי שהוא התעקש שהילד שישב בדיוק מלפניו לא יעיז להשעין את כיסאו אחורה, בטענה שהוא איש גבוה וגדול וזקוק למרחב המקסימלי כדי לשבת בנוחיות – הלו, אתה בקושי מטר שמונים וקצת… שמחתי לגלות שיש וויפי בטיסה, וניצלתי את זה כדי להעלות עדכונים לדף, ספציפית לגבי הביקור של פויול בישראל.

נחתנו פה ב-4 לפנות בוקר, ואף על פי שבטיסה מיעטתי לישון, היו לי אנרגיות ענקיות ולא מיהרתי להיכנס לישון.

הטיול הזה היה ענק, מעל ומעבר לציפיות שלי, ונהניתי בו כל כך. חוויתי בו המון חוויות חיוביות ומרעננות, צברתי זכרונות שאני מקווה שלא אשכח עד שאהיה זקן סהרורי. כבר עכשיו אני מתגעגע לעיר ורוצה לחזור אליה. זה יהיה בקרוב, אני מבטיח לך אהובתי היקרה.

מקווה ששרדתם את 3100 המילים שכתבתי פה. 🙂

סאני

הדם שזורם בעורקיי אדום-כחול. האהבה לבארסה במקום הראשון, והחלק האהוב עליי בה הוא ההיסטוריה של המועדון.

מה אוהדי בארסה אומרים


תגובות

  1. שירלי - 13/05/2017 15:10

    תודה רבה!

  2. קטני - 15/05/2017 12:25

    מתי כדאי להגיע לנובה? האם יש סלקציה?

  3. סאני - 15/05/2017 12:34

    אין סלקציה, אבל צריך להזמין מקום מראש כי המסעדה די עמוסה בשעות הערב.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בארסה מאניה בפייסבוק

הסקר השבועי

בארסה מאניה באינסטגרם

הפורום שלנו

האפליקציה שלנו