ג’רארד פיקה כתב טור מדהים באתר The Players Tribune, שאני תרגמתי לפניכם:
אני הולך לתת לכם קצת מידע פנימי. כולם יודעים שלכדורגלנים יש קבוצות ווטסאפ. יש לי אחת רק לחבריי מהבית, ויש לי אחת נוספת לחבריי לקבוצה בבארסה. אך המועדפת עליי אולי תפיתע אתכם. מוקדם יותר העונה, כשכבר היינו בפער 8 או 9 נקודות מריאל מדריד בליגה, פתחתי קבוצה מיוחדת לחלק מהשחקנים בנבחרת ספרד שמשחקים בריאל מדריד ובברצלונה.
אם אתם קוראים רק מה שהתקשורת אומרת לכם, אתם תחשבו שאנחנו שונאים אחד את השני. אולם למעשה, אנחנו מסתדרים די טוב, ואנחנו כותבים אחד לשני על טקטיקות, על פילוסופיות כדורגל ואפילו על הספרים שאנחנו קוראים.
….
…. נו באמת, ברור שאני מתלוצץ! כל מה שאנחנו עושים בקבוצות זה לדבר שטויות על בארסה ועל ריאל!
זה הדבר הכי טוב שיש. אנחנו ממש כמו ילדים קטנים. והאמת היא, זה קורע אותי מצחוק בימים אלה, כי עכשיו אנחנו במרחק 15 נקודות מריאל בליגה. אז אני נהיה ממש יצירתי עם ההודעות שלי. בעונה שעברה, כשהשחקנים של ריאל ניצחו מלא משחקים, הם הרגישו די טוב. הם דיברו שטויות ללא הרף כל פעם שראיתי אותם באימונים של הנבחרת.
בחיי, כל פעם שהם ניצחו איזה משחק בעונה שעברה, הם היו מפרסמים באינסטגרם תמונות ללא חולצה מחדר ההלבשה. זוכרים את זה?
הם חייכו וניפחו את השרירים כמו דה רוק ואמרו #האלה_מדריד ופרסמו אמוג’ים קטנים של גביעים. לעומת זאת, העונה יש תחושה שונה. כל התמונות שלהם באינסטגרם נראות קצת קודרות. “3 נקודות היום. אנחנו חייבים להמשיך לעבוד קשה!”
אז אני כותב להם בקבוצת ווטסאפ “קדימה חבר’ה, למה אתם כאלה רציניים?!” (ציטוט של הג’וקר מהסרט “האביר האפל”)
ואז אני שולח אמוג’י אחד בוכה ואחד צוחק.
אפילו נתתי לקבוצה שם מיוחד. היא נקראת “מזל טוב!”
אני יכול להתבדח עם החבר’ה האלה, כי הם אחים שלי בנבחרת ספרד. אנחנו אולי שונאים את המועדונים אחד של השני, אבל כולנו משחקים עבור אותה מדינה, עם אותו חלום, וזה משהו שאני מאוד, מאוד גאה בו. מאז שצפיתי כילד קטן בלואיס אנריקה מדמם על כל החולצה שלו במונדיאל 94, החלום שלי היה לשחק בנבחרת הלאומית.
אני גאה ברמה קיצונית לענוד את הסמל כל 4 שנים במונדיאל. אולי זה יפתיע כמה אנשים. אם אתם צופים בטלוויזיה במדריד, הם יאמרו לכם סיפור שונה מאוד לגביי. הם יאמרו שאני בוגד, ושאני רוצה לפלג את המדינה בגלל התמיכה הפומבית שלי בזכות של העם הקטלאני להצביע במשאל העם.
מעולם לא אמרתי בפומבי כיצד אצביע. אני לא מנסה להיות פוליטיקאי ולשכנע אנשים. מה שאני מאמין בו לא רלוונטי. אני רק דעה אחת מתוך מיליונים. אך מה שאני כן מאמין בו זה של-7.5 מיליון האנשים מארץ מולדתי קטלוניה יש זכות להצביע על הסוגייה הזו בדרכי שלום. הנושא מורכב מאוד, והוא דורש המון מחשבה ודיון. זו עמדה טריקית עבורי להיות בה, באופן אישי, כי הרגע השמח ביותר בחיי היה הזכייה במונדיאל במדי ספרד, אך מצד שני, להיות קטלאני זה בדם שלי. אלה האנשים שלי, המורשת שלי, הארץ שלי. וכאשר 80% מהאנשים בקטלוניה אומרים שהם רוצים את הזכות להצביע, אני מאמין שיש לשמוע אותם. אם הדעה הזו גורמת לחבריי למדינה לא לחבב אותי… טוב, אני רגוע לחלוטין עם המחשבה הזו.
זה מצחיק, אני שמתי לב לכך שכמה אנשים באמריקה התחילו לומר לשחקני NBA “פשוט לשתוק ולכדרר” כאשר הם מביעים את דעתם על בעיות אמיתיות בחברה.
זה מגוחך, הלא כן?
זה אותו הדבר כאן בספרד. הם אומרים “פשוט שתוק ושחק כדורגל. זה כל מה שאתה יודע לעשות.”
מצטער, אך אני לא פשוט אשתוק ואשחק. זה לא כל מה שאני יודע לעשות. לכדורגלנים יש עומק רב, הרבה מעבר למה שאנשים חושבים, ואני חושב שזה חשוב שנבטא את עצמנו ואת דעותינו. כדורגלנים הם בני אדם, וזה משהו שהולך לאיבוד בתקשורת העולמית בימים אלו. יש דבריםש קורים בחיינו שהציבור לא יודע עליהם כלל. כן, אתם יכולים לחפש בגוגל תוצאות של משחקים, אתם יכולים לחפש בגוגל שמועות על העברות, אבל אי אפשר לחפש בגוגל איך אדם מרגיש, או מה מניע אותם, או מה מפחיד אותם.
תנו לי לתת כמה דוגמאות מחיי.
אני מסתכל על 10 השנים האחרונות של הקריירה שלי: זכיתי במונדיאל, ביורו, בליגת אלופות, באליפות ספרד, בגביע הספרדי… זכיתי בכול, כפי שאני אוהב להזכיר לחבריי המדרידאים בווטסאפ.
אולם, לפני 10 שנים, כמעט נדפקתי לגמרי. כל החיים שלי היו יכולים לצאת שונים לגמרי אילולא סר אלכס פרגוסון.
הגעתי למנצ’סטר יונייטד כילד, ועזבתי כגבר. זו הייתה תקופה משוגעת עבורי, כי מעולם לא הייתי מחוץ לבית לפני כן. ביליתי את 17 השנים הראשונות של חיי בספרד, גדל ומתפתח במחלקת הנוער של ברצלונה, וזה הרגיש כמעט כאילו אני משחק בקבוצה של בית הספר או משהו כזה. הכרתי את כולם שם, הייתי קרוב למשפחה שלי. אז, עבורי, כדורגל היה רק כיף. לא הבנתי את הצד העסקי של המשח בכלל. אז הגעתי ליונייטד, ובכנות, זה היה שוק מוחלט.
באחד המשחקים הראשונים שלי באולד טראפורד, היינו בחדר ההלבשה, התכוננו, והייתי לחוץ כמו לא יודע מה. דמיינו את זה: אני בן 18, ואני יושב בחדר ההלבשה הקטן הזה, גורב את גרביי ליד רוד ואן ניסטלרוי וראיין גיגס וריו פרדיננד. רציתי להיות בלתי נראה. חשבתי: “רק תעשה את העבודה שלך ושלא ישימו לב אליך.”
אז אנחנו יושבים שם, מחכים שהבוס ייכנס וידבר עמנו, ואני, מילולית, יושב ליד רוי קין. חדר ההלבשה כל כך קטן שהרגליים שלנו כמעט נוגעות אחת בשנייה. אין שום מרווח בכלל.
השקט מוחלט. פתאום, נשמע צליל רטט קטן כזה. עדין מאוד.
בזזזזזז….
…. בזזזזזזז.
רוי מביט מסביב בחדר ההלבשה.
אוי, שיט.
אני מבין שזה אני. זה הפלאפון שלי. השארתי אותו על רטט, והוא בכיס של המכנסיים שלי, תחוב בתוך תיק הבגדים שתלוי ממש מאחורי הראש של רוי.
רוי לא מצליח לבהין מאיפה הרעש מגיע. עכשיו הוא מביט מסביבו כמו משוגע. העיניים שלו מתרוצצות מצד לצד, והוא מנסה לפענח את זה. אתם מכירים את הסצנה המפורסמת של ג’ק ניקולסון בסרט “הניצוץ”, שהוא מסתער דרך הדלת? ככה הוא נראה לי.
הוא צורח לעבר כולם: “של מי הפלאפון הזה?”
שקט מוחלט.
הוא שואל שוב.
שקט מוחלט.
הוא שואל פעם שלישית.
“של מי, לעזאזל, הפלאפון, המזדיין, הזה?!”
לבסוף, דיברתי, כמו ילד קטן. בעדינות כזאת, אמרתי: “אני מצטער כל כך. זה שלי.”
רוי שם את ידו סביבי, והוא צחק, והוא אמר לי לא לדאוג לגבי זה.
….
…. נו, באמת, ברור שאני צוחק! רוי התחרפן! הוא השתולל מול כולם! זה היה מדהים. כמעט חרבנתי במכנסיים. אבל זה היה שיעור מצוין.
עכשיו, ב-2018, הכול שונה. כל הילדים האלה באייפונים שלהם לפני משחקים. אבל אז, ב-2006? זה היה עולם שונה. לא עשית את זה. בייחוד לא ביונייטד. לא בחדר ההלבשה של רוי. זו הייתה אחת מבין אלף טעויות שעשיתי בתקופתי ביונייטד.
זה לא היה רק הכדורגל שהיה קשה. זו הייתה השפה, התרבות והבדידות. הבידוד היה החלק הגרוע ביותר. להיות רחוק ממשפחתך בגיל 17, ולהיות מוקף על ידי אנשים מבוגרים, על ידי אגדות, על ידי מאמן כמו סר אלכס… זה היה מורכב מאוד. כשאנשים תוהים למה שחקנים צעירים ומוכשרים לא מצליחים מחוץ לארצם, אני יכול להבטיח לכם שבדרך כלל אין לזה שום קשר עם היכולת הטכנית שלהם. תמיד יש הרבה דברים מעבר שקורים ושאתם לא רואים. בשנתיים הראשונות שלי באנגליה, היו כל כך הרבה לילות בהם חזרתי הביתה מהאימון ובמנצ’סטר כבר היה חשוך בחוץ ב-4 אחר הצהריים, והייתי בדירה שלי כולי לבד. זה היה מדכא. אז, כמובן, אמא שלי התקשרה אליי, ושיקרתי לה בכך שאמרתי: “אה, לא, הכול הולך אחלה, אמא. הכול נפלא.”
אבל זה לא הלך אחלה. זה היה חרא. רציתי לפרוש ולחזור הביתה לספרד. אני זוכר שבתקופה הזו, אבא שלי תמיד אמר לי משהו שהיה חשוב ממש.
הייתי מתלונן בפניו: “אני לא יודע, אבא. המאמן לא בוטח בי. הבחורים האלה חזקים. אני אומלל.”
הוא היה עונה: “טוב, אתה יודע מה? אולי היום היה רע. אבל השמש תמיד תזרח שוב מחר.”
אני לא יודע למה, אבל זה גרם לי להרגיש טוב יותר. זה עזר לי להמשיך הלאה. והייתי בר מזל ממש, כי, כמה נאיבי שהייתי, וכמה גולמי שהייתי, סר אלכס התייחס אליי מדהים מהיום הראשון שלי שם. למאמנים הטובים ביותר, לכולם יש את היכולת הזו: גם כשהם לא נותנים לך לשחק, וגם כשהם קשוחים איתך, הם גורמים לך להאמין שבאמת אכפת להם ממך. סר אלכס היה כמו אבא שני עבורי. הוא גרם לי להרוויח את זה, אבל בסופו של דבר הוא נתן לי את ההזדמנות שלי.
ב-2007, אחרי שנתיים באנגליה, הוא אמר לי שאני הולך לשחק בערך 25 משחקים בעונה הזו. הכול החל טוב. התחלתי לשחק קצת לצדו של ריו. ואז, בנובמבר, יצאנו לשחק בבולטון.
שיט…
אני עדיין יכול לדמיין את הכדור מרחף לו באוויר.
זה היה מצב נייח. הייתי צריך לשמור על ניקולא אנלקה. איזה שחקן של בולטון הקפיץ את הכדור לרחבה, וחשבתי לעצמי: “אני הולך להיות אגרסיבי”. קפצתי מעלה כדי להעיף את הכדור בנגיחה, אבל החטאתי אותו לגמרי. זה היה כמו משהו שנלקח מתוך סיוט. הכדור פשוט… המשיך לרחף. זה היה הכדור הצהוב-סגול הזה של הפרמייר ליג. זוכרים אותו? הוא ריחף ממש מעל לראשי כמו בלון.
נחתּי והסתובבתי בבעתה. אנלקה השתלט על הכדור והבקיע בקלות. הפסדנו 1 – 0, וזו הייתה אשמתי. כשחקן הגנה צעיר, כשאתה עושה טעות כזאת, המאמן פשוט לא יכול לבטוח בך יותר. גם אם הוא רוצה לבטוח בך, הוא לא יכול. אני יכולתי לומר, מילולית ברגע שאנלקה השתלט על הכדור, שאיבדתי את אמונו של סר אלכס, וכנראה את אמונם של רוב אוהדי יונייטד.
סר אלכס הבטיח לי 25 משחקים בעונה הזו, ובסוף קיבלתי 12. זו הייתה תקופה נורא קשה עבורי. הטעות הזו הרגישה כמו סוף הקריירה שלי. מסתבר שזו רק הייתה ההתחלה שלה, אך רק בזכות מה שסר אלכס פרגוסון עשה עבורי. אתם מבינים, לקראת סוף העונה, הסוכן שלי אמר לי שברצלונה הייתה מעוניינת להחזיר אותי. למען האמת, לא יכולתי להאמין לכך. המשפט המדויק שאמרתי לו היה: “זה לא הגיוני. אני לא משחק ביונייטד, אז למה שהם ירצו אותי?”
והוא אמר: “טוב, הם מכירים אותך. הם מאמינים בך.”
כמובן, הייתי נלהב. רציתי לחזור הביתה. אבל ידעתי שתהיה לי שיחה קשה מאוד עם סר אלכס. לא היה לי סעיף שחרור בחוזה, ויונייטד יכלו לבחור כל מחיר שרצו, אז הייתי צריך לשכנע אותו שייתן לי ללכת. זו הייתה אחת השיחות הכי קשות בחיי, כי הוא באמת דאג לי כל כך. אבל נכנסתי למשרדו, והייתי כנה עמו. אמרתי: “תקשיב, אני מרגיש שאיבדתי את האמון שלך בי. ברצלונה היא ביתי. אני רוצה לחזור. אני מקווה שתיתן לי ללכת.”
הייתה לנו שיחה ארוכה, והוא החליט שהייתי כנה, והוא הסכים לתת לי ללכת בסוף העונה.
אבל הסיפור לא נגמר פה. כדורגל יכול להיות מורכב מאוד. בסוף העונה הזו, נחשו את מי היינו צריכים לפגוש בחצי גמר ליגת האלופות? כמובן, זו הייתה ברצלונה. לא היה לי איזשהו סיכוי ממשי לשחק, הייתי הבלם השלישי. אבל ממש לפני המשחק הראשון בקאמפ נואו, נמניה וידיץ’ נפצע. פתאום, הייתי צריך להיכנס לקדמת הבמה, לשחק מול 90,000 איש, נגד מועדון הילדות שלי.
הייתי נרגש, לחוץ, המום… הכול.
לפני המשחק, ישנו את שינת הצהריים בת השעתיים הקבועה שלנו בבית המלון. כמובן, לא יכולתי לישון. פתאום, יש דפיקה בדלת, ואני מסתכל בחריץ…
זו לא המנקה. זה סר אלכס.
ידעתי שמשהו קורה, כי הוא מעולם לא הלך לפגוש שחקנים לפני המשחק. פתחתי את הדלת והוא אמר: “ג’רארד, אני מצטער להודיע לך שאני לא יכול לתת לך לשחק היום. העסקה כמעט סגורה. אם אתן לך לשחק, ויהיה לך משחק רע, יגידו שזה כי אתה בדרך לברצלונה. אז אני לא יכול לשים אותך בהרכב. אני רק רוצה שתדע למה.”
האמת היא, שהייתי די מרוסק. אף על פי שרציתי לחזור הביתה, הייתי מוכן לתת הכול עבור יונייטד וסר אלכס במשחק הזה. זה היה החלום שלי לשחק בקאמפ נואו בליגת האלופות. זה כאב לי מאוד. אך בסופו של דבר, סר אלכס עשה את ההחלטה הנכונה. הכול עבד לטובה עבור כולם. השגנו תיקו 0-0 בקאמפ נואו, ואז הדחנו את בארסה באולד טראפורד. המשכנו וזכינו גם בליגת האלופות וגם בפרמייר ליג, ואני יכולתי לחזור הביתה בנסיבות טובות מאוד.
בזכות סר אלכס, חוויתי את אחד הדברים הנדירים ביותר בכדורגל. עזבתי בצורה הטובה ביותר. זה לא הרגיש כך באותו זמן, אבל הטעות ההיא נגד בולטון הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה בחיי. בסופו של דבר, ברצלונה שילמה רק כמה מיליונים עבורי. הגעתי כבלם רביעי. אף אחד לא ציפה ממני להרבה. אך הודות לפפ גווארדיולה ומוח הכדורגל המבריק שלו, בזכות האמונה שלו בי, שיחקתי לצדו של קרלס פויול בסוף העונה. קרלס לקח אותי תחת חסותו והייתה לו השפעה ענקית עליי. למדתי כל כך הרבה ממנו, הפכנו לצמד בלמים קבוע, ושיתוף הפעולה בינינו המשיך גם בנבחרת ספרד.
אם הייתם אומרים לי בזמן חזרתי לברצלונה שתוך שנתיים אעמוד ליד פויול ואניף את גביע המונדיאל, הייתי חושב שאתם משוגעים לגמרי. אבל כדורגל זה עסק מצחיק, וזה בדיוק מהש קרה. תבינו כמה מהר דברים השתנו עבורי. וזה ממש גורם לי לחשוב על הגורל. אם לא הייתי עושה את הטעות הזו נגד בולטון, האם הדברים היו מסתדרים כך עבורי? אם סר אלכס היה מחליט להשאיר אותי בקבוצה לעוד עונה כדי שיוכל למכור אותי במחיר גבוה יותר, האם הדברים היו מסתדרים כך עבורי?
יש כל כך הרבה דברים שקורים בחיים של כדורגלנים שאנשים לא רואים. בגלל זה אני כותב את זה. בגלל זה אני צריך לספר לכם עוד סיפור קטן… כי, כמו שאמרתי, כדורגל הוא עסק מורכב מאוד. זה לא כמו בסרטים. כשהייתי בן 24, הייתי בפסגת העולם, זכיתי בכול: אליפות, ליגת האלופות, מונדיאל. שיחקתי תחת שרביטו של מאמן גאון בדמותו של פפ גווארדיולה, שבאמת האמין בי מהרגע הראשון בו הגעתי למועדון. שיחקתי במועדון שאני אוהב מאז ילדותי. זה היה מושלם.
ואז… חוויתי את העונה הגרועה ביותר בקריירה שלי.
נראה שהכול מתפרק ב-2012. אני לא יודע למה. אולי איבדתי את הפחד שהניע אותי עד הרמה הזו. אך מאיזו סיבה שלא תהיה, התחלתי לפקפק בעצמי. ככל שהעונה התקדמה, פפ התחיל לאבד בי אמון. במשך שלוש עונות, הייתה לנו מערכת יחסים מדהימה. אני עדיין מעריץ את פפ כמאמן. אך האמת היא, זו הייתה תקופה קשה מאוד. הוא רצה שהשחקנים יהיו אובססיביים לגבי כדורגל, 24 שעות ביממה, ובנקודה הזו בחיי, לא הבנתי את זה. לא הייתי די מחויב לפילוסופיה הזו. פפ פשוט לא בטח בי יותר, והרגע הקריטי היה כאשר החליט לא לשים אותי בהרכב במשחק נגד ריאל מדריד בליגה. זה היה ממש כואב עבורי.
התחלתי לחשוב: “זהו זה? האם החלום של לשחק בבארסה נגמר? האם זה יכול ללכת לאיבוד כל כך מהר?”
אז, בגומלין חצי גמר ליגת האלופות נגד צ’לסי, משהו די משוגע קרה. עוד תהפוכה של הגורל. הפסדנו 1 – 0 במשחק הראשון בסטמפורד ברידג’, ולא שיחקתי. פפ פתח עמי בגומלין בקאמפ נואו, כדי לנסות משהו חדש, אבל בכנות אני לא יכול לומר לכם כלום על המשחק.
בשלב מוקדם במשחק, השוער שלנו, ויקטור ואלדס, בטעות פגע בראשי עם ברכו בזמן שניסה להרחיק כדור. הופלתי ונותרתי ממש חסר הכרה. כשקמתי על רגליי שוב, הצלחתי איכשהו להישאר במשחק, ואני יודע שרצתי על המגרש בערך 10 דקות, אבל באמת שאני לא יכול לזכור שום דבר ממה שקרה. בסופו של דבר, הרופא שם לב שהתקשיתי והוציאו אותי ושמו אותי על אלונקה והבהילו אותי לבית החולים.
התעוררתי למחרת, ואני לא יכול לזכור כלום מהמשחק. אני אפילו לא יכול לזכור מי ניצח. הייתי בערפל מוחלט.
מסתבר שהמשחק הסתיים בתיקו 2-2, והודחנו. כעבור ימים בודדים, פפ הודיע על עזיבתו את ברצלונה. הרגיש כאילו עידן הגיע לסיומו, וחשבתי שאולי גם זמני תם.
העונה הזו גרמה לי לחשוב ברצינות על הקריירה שלי, על החיים שלי. זו הייתה קריאת השכמה. בשלב שבו הקבוצה שלנו ניסתה ללכת עד הסוף, פפ לא האמין בי יותר. אז, כשהוא לבסוף כן פנה אליי, הופלתי חזק. לפעמים אני חושב מה היה קורה אם הייתי מתעורר למחרת והייתי מגלה שעברנו את צ’לסי. הייתי מושבת בשל פציעת ראש במשך שבועות, אז בוודאות לא הייתי משחק בגמר. אולי היינו זוכים בליגת האלופות. אולי פפ היה מחליט להישאר בבארסה. אולי הוא לעולם לא היה מאמין בי מחדש. אולי הייתי במועדון אחר עכשיו. במקום זאת, טיטו וילאנובה מונה כמאמן הקבוצה לעונה שלאחר מכן, והוא נתן לי הזדמנות לזכות מחדש במעמדי בקבוצה.
יש כל כך הרבה רגעים כמו זה שקורים במהלך הקריירה הארוכה של השחקנים, רגעים שגורמים לך לחשוב על הגורל, על המזל, ואיך דברים היו יכולים להתגלגל אחרת. אבל זה לא מה שאנו קוראים בכותרות. בכותרות, הכול פשוט. בחיים האמיתיים, הדברים המעניינים ביותר קורים מתחת לפני השטח.
למשל, לא מעט פעמים שואלים אותי איך זה לשחק לצד מסי כל כך הרבה שנים. אם הייתי צריך להסביר במשפט אחד, אומר פשוט: הוא חייזר.
הוא לא מהכוכב הזה.
הוא השחקן היחיד שאני יכול להיזכר בכך שראיתי אותו משחק בפעם הראשונה, אי שם כשהיינו בני 13, ואמרתי לעצמי: “או, הילד הזה מגיע ממקום אחר. הוא לא בן אנוש.”
הוא רוצח שכיר. הוא הכי גדול שראיתי אי פעם. אבל, אתם מבינים, זה לא איך שהוא תוקף. אנשים שואלים אותי: “מה הדבר הכי מדהים שראית את לאו עושה על המגרש?” והם מצפים שאומר להם איך הוא עבר 3 שחקני הגנה. וסמכו עליי, יש לי הרבה סיפורים כאלה.
אך עבורי, הסיבה שאני יודע שהוא מכוכב אחר היא מה קורה כשהכדור לא אצלו. אולי לא רואים את זה בטלוויזיה, אבל אני יכול לראות את זה על המגרש. אתם צריכים לראות את הפרצוף שלו כשהוא רץ לעבר הכדור כדי להוציא אותו מרגליו של שחקן יריב. יש לו מין מבט כזה בעיניים שאף פעם לא ראיתי אצל שחקן אחר. זה מה שעושה אותו כזה גדול. הוא לא מעוניין במופע המרהיב. הוא אף פעם לא עושה פדאלדות. הוא קורץ מחומר אחר. הגדולה שלו היא באובססיה שלו עם החזרת הכדור.
אולי לא נולדת מזה כותרת גדולה. אבל כשאני חושב על הקסם האמיתי של מסי, זה לא משהו שאפשר למצוא ביוטיוב. זאת ההבעה הפשוטה הזו שבעיניו. ייקח לי לפחות עוד 5,000 מילים כדי להסביר את הגדולה שלו. אולי במאמר אחר!
וזה מחזיר אותי להתחלה. ככל שאני מתבגר ומתכונן למונדיאל האחרון של הקריירה שלי, התחלתי לחשוב על המקום שלי בעולם. חשבתי על איך שהגעתי למקום בו אני נמצא, ומה עוד הייתי רוצה להגשים בחיי.
אחד היעדים שלי הוא לא לשתוק לעולם.
כספורטאים, אני מאמין שעלינו לנצל את הבמה שלנו כדי להתחבר עם אנשים ולהכניס אותם לחיינו ולמחשבותינו קצת יותר. אני חושב שהמנטליות הזו נחוצה היום יותר מאי פעם.
אם אתה צופה בטלוויזיה במדריד, התקשורת אומרת לך שכולם בברצלונה מנסים להרוס את המדינה.
אם אתה צופה בטלוויזיה בברצלונה, התקשורת אומרת לך שכולם במדריד מנסים לדכא את האנשים.
כולם הם “האיש הרע” היום, תלוי באיזה ערוץ בטלוויזיה אתה צופה.
אומרים שיש מהומות בנבחרת בגלל הפערים הפוליטיים בינינו. באמת, אנחנו כמעט אף פעם לא מדברים על פוליטיקה. אני עסוק מדי בלומר לשחקני ריאל שהם נדפקו בליגה, והם עסוקים מדי בלספר לי על מזימות של השופטים!
אני כדורגלן כבר יותר מחצי מחיי. אני בן 31 היום. נהגתי לומר שאפרוש בגיל 30. בכנות, אתם יודעים מה גורם לי להמשיך? אלה החוויות שהיו לי בחדרי ההלבשה. זה להכיר גאוני כדורגל כמו מסי, ופויול, וניימאר, ורוי קין (אפילו שהוא כמעט רצח אותי).
בסופו של יום, כדורגל הוא מסע ארוך. אתה מנצח, אתה מפסיד. אתה מביך את עצמך. אתה עושה טעויות. אתה צוחק, אתה בוכה. אתה עושה דברים טיפשיים כדי להעביר את הזמן. אולי אתה וחבריך לקבוצה מציתים את האופנוע של עוזר המאמן שלכם (לפני שאתם קונים לו אחד חדש לגמרי, כמובן… אשאיר את הסיפור הזה לפעם אחרת!).
אתה מקווה להתפתח מילד לגבר. זה מה שעושה את הספורט כל כך יפה בעיניי. כולו סיפור אחד ארוך.
