כמה דברים *ממש* מעניינים מכתבת ספיישל על צ׳אבי בעיתון ׳לה ונגוארדיה׳, אל תפספסו!
רקע: צ׳אבי כיום גר 15 דקות ממתחם האימונים של הקבוצה שלו, הרחק מדוחא, העיר הגדולה. חצי וילה צנועה עם דקלים. על השוק התרבותי ״כן, זה קרה בהתחלה. לקח לי זמן להתרגל לקריאות של המואזין ב-5 בבוקר״.
״אני בא ממשפחה של כדורגלנים, אבא שלי פתח בית ספר לכדורגל לילדים. אבא היה אוהד בארסה אבל אם מדריד שיחקה טוב, לאבא לא הייתה בעיה להודות בזה. מנגד, סבא שלי, היה קולה שרוף. כשמדריד הפסידה, הוא דאג להביא את העיתונים המדרידאים של הבוקר ולהראות לכולם. מאז שאני קטן אני עם הכדור, זה נראה גנטי. לבארסה הגעתי בגיל 11״.
״התבגרתי מוקדם מאוד. בבית הפכו אותנו למאוד אחראיים. אם אתה לא עושה דברים בצורה טובה, אל תעשה אותם. הכל היה מאוד מסודר. משמעת, אוכל, מנוחה. כבר מילדות הנוחתה עליי המקצועיות והסדר״.
״אבא שלי היה הרפרנס, כולם התייחסו אליו בכבוד. הוא היה ההשפעה הכי גדולה עליי ביחד עם קרויף. ויש את ז׳ואן וילה, האבא הכדורגלני שלי, שיודע יותר על הקרויפיזם מקרויף עצמו. הדרים טים של קרויף הייתה המראה שהסתכלנו עליה. גווארדיולה גם היה עם השפעה גדולה, תמיד עזר לי כשחקן וכמאמן״.
״לא עברתי דברים קשים בחיים האמת, חוץ מהמוות של הסבים והסבתות, שזה חלק מהחיים. הכל התקדם כמו שציפיתי, ובכדורגל הגשמתי את כל החלומות שלי. יש לי מעט, אבל אני שמח, זה הולך נגד הרעיון של כדורגלנים שמעריצים חומריות. אני אוהב להתלבש טוב, אבל אין לי שגעונות בזה. אין לי שעון יוקרתי, אני אוהב להרגיש חופשי. מעדיף תמיד ללכת עם בגד ים, טי שרט וכפכפים״.
״השגעון היחיד אולי שיש לי זה עם נעליים. זה הדבר הראשון שאני מסתכל עליו ומדמיין את עצמי עם הנעליים האלה או האם ילכו עם הג׳ינס הזה. במובן הזה אני חצי אישה״.
״אני לא בן אדם דתי, סבתא שלי בגן עדן תסקול אותי באבנים על זה. פעם היא ביקשה ממני להתפלל למלאך השומר ושיקרתי לה שעשיתי את זה והיא תפסה אותי. אני ונוריה מאמינים במשפחה, בחברים, באדיבות, באנושיות ובעבודה קשה. דברים לא יסתדרו מעצמם בגלל שאתה מתפלל. אם הסבים שלי היו מקשיבים לי עכשיו הם היו הורגים אותי״.
״בארסה היא סוג של דת, למרות שהיא יותר סוג של תשוקה. אני לא יכול לחיות בלי כדורגל, אני מעריץ של המשחק ומאוד מאוד תחרותי. זה לעשות הכל בשביל לנצח, גם אם זה דורש ממך לקלף את העור במגרש. ניצחון נותן לי אנדרנלין. עכשיו כשאני מאמן, אתה מרגיש יותר קשה כשאתה לא מנצח. אני לא ישן, חושב איך הפסדתי ומה יכלתי לעשות אחרת״.
״הבדידות היא של המאמן, אין מה להשוות לבדידות של שחקנים. אתה האחראי, כשדברים לא הולכים טוב, הראש שלך טס ב-200 קמ״ש. בכל אימון, בכל שיחה, אתה תוהה עם המסר שלך עבר״.
״קרויף בשבילי הוא הבן אדם ששינה את ההיסטוריה של הכדורגל, ואם הכדורגל הוא דת, קרויף הוא האלוהים. כשנפגשנו בכמה פעמים הוא אמר לי שיום אחד יגיע ובארסה תבקש ממני להיות מאמן, והוא העניק לי עצה. שאני אחליט מתי זה יקרה ולא אסכים רק בגלל שפנו אליי. לא לכולם יש את השילוב של ניסיון, ההבנה של המועדון וההבנה של המשחק. אל תתן לאנשים אחרים להחליט בשבילך״.
״המילים שלו חזרו כשבארסה פנתה אליי בינואר. ברור שאני רוצה לחזור לבארסה ונרגש מזה. אמרתי להם (אבידאל ואוסקר גראו) שאני אבוא לפרויקט שיתחיל מאפס. ומי שיקבל את ההחלטות יהיה אני״.
״אין לי בעיה שהתנאים דלפו, אני לא מסתתר ולא בורח. אני רוצה לעבוד עם. אלה שיש לי ביטחון מלא בהם, אסור שיהיה רעל ליד חדר ההלבשה. היו דיבורים על קרלס פויול וג׳ורדי קרויף, אני מאוד נוטה לעבודה קבוצתית, אני לא רוצה להחליט לבד. ההחלטות צריכות להיות מיושרות לאורך השדרה הניהולית, אבל המילה האחרונה צריכה להיות שלי״.
״זה לא קשור למי שיהיה נשיא, אבל אני מתעקש שצריכה להיות הרמוניה בין כולם. אני לא יודע אם הדבר האידיאלי הזה יכול לקרות, אבל אין לי שום דבר נגד אף אחד. אין לי יחסים רעים עם ברתומאו ואני מסתדר היטב עם לאפורטה ו-ויקטור פונט, שהוא חבר שלי. אני אסתדר עם כל אחד שאוהב את בארסה״.
״בסגל הנוכחי יש שחקנים יוצאים מן הכלל. טר שטגן השוער הטוב בעולם, ג׳ורדי אלבה בשבילי הוא המגן השמאלי הטוב בעולם. פיקה הבלם הטוב בעולם, בוסקטס, הקשר הטוב בעולם ומסי, השחקן הטוב בעולם. תוסיף לזה את סווארס, דה יונג וארתור. השניים האחרונים יכולים לשחק עוד עשור בברצלונה. הבסיס הוא טוב מאוד. הייתי מחתים קיצוניים, כמו ניימאר. לא יודע אם הוא יקרה בגלל כל העניין שיש מסביב, אבל מבחינת כדורגל הוא החתמה ספקטקולרית. לבארסה יש משחק פנים, אבל חסר לה קיצוניים״.
״אני מודע לביקורת נגדי על כך שניסיתי לנקות את התדמית של קטאר, בגלל שיש הרבה דעות קדומות על העולם הערבי. אבל אני לא מגן על הדיקטטורה, בכלל לא. ביקרו אותי על עניין זכויות האדם, אבל אני מבין שהקטארים מתחילים להסתכל פנימה ולבקר את עצמם, זה מתחיל מדברים כמו יצירות במוזיאון האומנות נגד היחס לעובדים הזרים. הם מתחילים להיות מודעים לדברים שצריך לבטל, אבל הם צריכים זמן. יש דברים בלתי ניתנים לגישור, כמו חופש העיתונות ונושא זכויות הלהט״בים״.
״כשנוריה ואני התחתנו, כל הכסף מהחתונה עבר לתרומה בבית החולים סנט׳ ז׳ואן דה דאו. אני מרגיש בר מזל, הרווחתי כסף בלעשות את מה שאני אוהב לעשות, וזאת הסיבה שאני רוצה להחזיר בחזרה לקהילה, זאת המחויבות שלי״.
״יום אחד בתוכנית הרדיו של ג׳ורדי בסטה, הקדישו תוכנית לחולי סרטן. אחד מהילדים מיקל, בן 10 דיבר שם. הוא היה בבית החולים און אנד אוף 7 שנים והוא חלם לפגוש את שחקני ברצלונה, במיוחד את צ׳אבי. הרמתי טלפונים והלכנו לפגוש אותו בבית החולים, זה רגע ששינה את חיי. הוא נפטר מאוחר יותר וזה היה נורא לשנינו. שם החלטנו לשתף פעולה. חוץ מהתרומה לבית החולים, עזרתי לבתי אבות, ילדים עם תסמונת דאון, ילדים עיוורים וכאן בקטאר אני משתתף בפעילויות עם ילדים מוגבלים. הייתי בהודו, בירדן״.
״בתור אבא, אני כבר לא חושב על עצמי. אני חושב על אסיה בלי הפסקה, אם הכל בסדר, אם היא רעבה. אני משתדל להיות כמה שיותר בבית, אבל אי אפשר לדעת אם אני עושה דברים היטב. אני כן נותן 100 אחוז מעצמי, יש לי אהבה בלתי מתפשרת כלפי הילדים״.
