כשאני שומע את השם “מנצ’סטר יונייטד” זה גורם לי לחייך. “ארסנל” עושה חשק לחפש רביעיות של מסי ביוטיוב. “פסז'” צמרמורת. “יובה” זה מפגשים קשוחים. גמר 2015 רבע הגמר האחרון וההדחה הכואבת ב2003.
“באיירן” זה מאניה דיפרסיה. שני חצאי גמר- נקודת השפל של העשור ונקודת השיא שנתיים אחר כך. וגם הרגע שהבנתי שמסי הוא כנראה מס’ 1 אי פעם. “סיטי” זו הסיבה שנמאס לי לצפות בהגרלות. “ריאל מדריד” מיותר להסביר.
אבל מה התחושה שהשם “צ’לסי” מעלה אצלי? טראומה? אקסטזה? נאחס? צמד המשחקים המתסכל מ2013 או הטירוף של אינייסטה? רכבת ההרים שהתרסקה ב2004 או מסי ואטו שהמריאו בסטמפורד ברידג’ ב2005? הגביעים שהם דפקו לנו פעמיים או שני ניצחונות עליהם בדרך לגביע?
כל מפגש אתם זה חומר לסרט. בכיכוב מסי, רונאלדיניו, אינייסטה, למפארד, דרוגבה, וגם השופטים. אני אתמקד בשלושה המשמעותיים ביותר בעיניי. 2005, 2006, ו-2009
אני אתעלם מהרמונטדה הגדולה ההיא שעשינו ב-99 (עידן אחר). מהמפגש ב-2006 (שלב בתים). ומההדחה ב-2012 (נאחס אחד גדול, אבל פחות משמעותית מבחינה היסטורית).
טייק 1 2004
הרקע- בארסה, לראשונה אחרי 5 שנים, הפסיקה להיראות כמו סתם קבוצת צמרת מקומית. היא חזרה לתמונת האליפות והובילה את הליגה ביכולת משכנעת. המשך של סיום העונה הקודמת. באירופה- אחרי עונה בגביע אופ”א נחתנו קצת קשה וסיימנו את הבית במקום השני אחרי מילאן. 3 שדים שרדפו אחרינו היינו צריכים להרוג בתקופה ההיא: הליגה- בה לא איימנו על אף תואר חצי עשור. ריאל מדריד- שמשנה לשנה הראתה עלינו עליונות (ושברה בצורת של מעל 20 שנה בלי ניצחון בקאמפ נואו בליגה והדיחה אותנו בחצי גמר אלופות כואב), וגביע האלופות- שבו נפלנו כמעט בכל התמודדות ישירה מול קבוצה מהטופ האירופי- ריאל, יונייטד, יובה, ולנסיה. והשיא היה כשאפילו ל4 הראשונות ב2003 לא הצלחנו להכנס ובקושי נדחקנו לאופ”א.
את אותם שלושה שדים התחלנו להרוג אז. הליגה- חזרנו סופסוף להסתכל עליה מלמעלה. הרגיש מוזר בהתחלה. בקלאסיקו- רשמנו 0-3 חלק(שקצת נשכח בגלל ה0-3 עם הכפיים בברנבאו שנה אחר כך). ובאירופה- קיבלנו את ההזדמנות להראות שאנחנו קבוצה מובילה כבר בשמינית.
ההגרלה סידרה לנו את צ’לסי של מוריניו. המיליונרית החדשה בשוק. המשחק הראשון היה התסריט הכי סטנדרטי למפגש בין קבוצה ספרדית רומנטית לקבוצה אנגלית יעילה ופיזית- בונקר, לחץ של בארסה, מתפרצת, שער מקרי לצ’לסי, מכבש של בארסה, שיוויון, לחץ, 1-2 לבארסה. לא מצליחים לשים את השלישי. קאט. תסריט קלאסי ותוצאה שלא סוגרת כלום. טיול זה לא היה אבל השגנו את המקדמה שרצינו. צ’לסי צריכה לתקוף ולהשיג שער. הם לא ירגישו נוח בסיטואציה הזו. אנחנו מסודרים. ככה חשבנו.
המשחק השני היה הדבר הכי לא סטנדרטי או צפוי. צ’לסי לא ניסתה להשיג את השער, אלא המשיכה להגן ולצאת למתפרצות. ידענו שזה מה שהיא תעשה. מה שלא צפינו זה שהיא עשתה את זה על סטרואידים. לא מ-0 ל100 קמ”ש בעשר שניות אלא מ100 קמ”ש ל- 200.
התקפה ראשונה כמעט שער. דקה שביעית, עוד מתפרצת, גודיונסון תופר את הראשון. 0-1 לצ’לסי. הלם. בארסה תתאושש? עוד לפני שהספקנו להבין למי יש יותר שערי חוץ, דקה 16, עוד מתפרצת, 0-2. והבור במרכז המגרש נשאר פתוח. וכשדמיאן דף סיים עוד מתפרצת סילונית בדקה ה19 ברשת כבר חייכתי מול המסך בלי להאמין. החלום האירופי התפוצץ בבליץ של 12 דקות. צ’לסי 3 ברצלונה 0. לא צריך מילים. מי שצפה זוכר. הלם הלם הלם.
במצבים כאלה או שאתה מתפרק לגמרי או שאתה צריך קצת מזל. או איזשהו נס. או את שניהם. קודם כל המזל- נגיעת יד שטותית על כדור גובה סתמי שסידרה לנו פנדל. בלעדיה אנחנו חוטפים את הרביעי עוד לפני ההפסקה. בעצם איזה הפסקה? במתפרצת הבאה מן הסתם. גם הפנדל של רוני נזקק לקצת מזל לפני שנכנסה מתחת ליד של צ’ך. 1-3.
ואז גם הגיע הנס מהרגל של רוני(מילה בצד- אולי שער העשור. אפשר לכתוב טור שלם ולהסביר למה ומה כל כך מדהים במה שהוא עשה שם) ופתאום אנחנו בשלב הבא וצ’לסי לא.. כל זה בפחות ממחצית אחת. ואחרי שרכבת הרים עושה 2 סלטות לפעמים היא סתם מסתחררת בשביל לעשות לך בחילה. שער בטוח של צ’לסי בצד אחד, נגיחה מ4 מטר של פויול מצד שני, כדור לעמוד של ואלדס, ואז אינייסטה מדביק אחד לעמוד, רגע מנוחה אין. ועדיין 2-3. רק 2-3. הרגיש כמו 5-5. איזה קצב. עד היום יש כאלה שטוענים שזה המשחק הכי טוב שהיה במפעל.
הגיע לנו לעבור. והגיע גם לצ’לסי באותו ערב. אבל לא ככה. עם עבירה על ואלדס. ודווקא קולינה נדם. ולא לקח שריקה שהצריכה הרבה אומץ.
ומשום מקום, מקרן סתמית פלוס פאול גדול, זה 2-4 לכחולים. ו-14 דקות אחר כך (לא ממש חזרנו לשחק) נשמעה השריקה. איזו הדחה כואבת. חזרנו השנה לרוץ לאליפות או לא- הקפיצה שחלמנו שתבוא גם באירופה לא קרתה.
איך זה הסתיים? העונה ההיא, למרות הכל, היא בשבילי אחת העונות הגדולות של בארסה אי פעם. לא רק בגלל הכדורגל שהוצג, אלא גם בגלל האליפות שלקחנו באותה עונה אחרי חמש שנים יבשות וכושלות בכל המפעלים. אליפות זה הבסיס. משם צריך להתחיל. לא הייתי מחליף באותה עונה את האליפות בתואר אירופי. בארסה חזרה לספרד. צעד צעד. צ’לסי נעצרה בחצי הגמר אצל ליברפול שהמשיכה לזכייה בגביע עם המהפך המפורסם בגמר. אני, אחרי חצי עשור כאוהד ראיתי תואר ראשון.
טייק 2 2005
הרקע- בארסה ממשיכה איפה שעצרה את העונה האחרונה עם כדורגל מושלם, ומובילה את הליגה. רונאלדיניו מוליך אותנו לניצחון לפנתיאון בברנבאו וזוכה למחיאות כפיים מאחד הקהלים העוינים והיותר מבינים כדורגל באירופה. הפעם שלב הבתים מסתיים במקום הראשון. הכל מוכן לקמפיין אירופאי מוצלח יותר. אם השנה זה לא יקרה אז מתי?
ברור שרצינו נקמה. ברור שידענו שבארסה עדיפה ושלאף קבוצה אין תשובה לרוני ולאטו. אבל בחייא’ת.. תנו לראות גביע אירופה פעם אחת! להרגיש מה זה. להפסיק לשמור עיתון עם תמונה של ההנפה ב92. אחרי שיהיה גביע שני, תגרילו את מי שבא לכם. לא עוד פעם צ’לסי. לא כבר בשמינית.
“להם היתה שיטה, קודם הלכו לרגליים בלי כדור והורחקו, אחר כך שכחו את השריקות שקיבלו לטובתם, ואחר כך בכו על שיפוט”
יום קודם כשראינו את המשטח התחלנו להרגיש רע. לכו למשחק בין מוסמוס לבני לוד והדשא במצב יותר טוב. בצ’לסי אפילו לא ניסו להכחיש שזה מכוון. מוריניו קלאסי.
כשהמשחק התחיל חזרה האופטימיות. משטח ירוד או לא מסי זז שם כאילו זו עונה עשירית שלו, והיה ברור שמפה לא יוצאים בלי שער. הרגשה שהתחזקה כשדל הורנו החליט לבדוק כמה מסי עמיד לכניסות חזיתיות בלי כדור ונהיה לנו גם יתרון מספרי. הכדורים עדיין לא נכנסו, אבל המשחק עוד ארוך וגם למזל רע צריך להיות גבול. לא?
ופתאום נחת לנו כדור ברשת.
בלי קשר לכלום. בתחילת המחצית השניה. שוב פעם עצמי. כמו לפני שנה. וכמעט דרוגבה שם את השני מיד אחר כך ואני החלטתי לא לשבור עדיין את המסך. זה כבר סרט רע.
ומזל שהשארתי את הטלוויזיה שלמה. בדקה ה72 הנאחס שהתחיל משריקת הפתיחה של שמינית הגמר 2005 הסתיים. עוד שער עצמי, אבל הפעם בצד שלנו. תודה טרי. ותיזהר לא להחליק חמוד.
וזה כל מה שצריך במצבים כאלה- שהמזל קצת יבוא גם לצד שלנו. והוא עבר אלינו עם החמצה לא אופיינית של דרוגבה אחרי השיוויון. ואחרי שמסי הדביק כדור למשקוף, אטו הגיע להגבהה של מארקז. נדמה לי שעשיתי תנועה קטנה של נגיחה עם הראש כשאטו דחף תסכול של שנה לתוך הרשת של הבלוז. 1-2 בחוץ. אם המשחק שם לפני שנה היה רכבת הרים. זה היה מסע מלוכלך בבוץ. עם אלונקה על הכתף.
איך זה הסתיים?
משם היה ברור שזה שלנו. 1-1 בשליטה שלנו בגומלין עם גולאסו של דיניו, והנקמה על 2005 הושלמה.
זה המשיך למפגש כפול ולא קל מול בנפיקה ברבע, וניצחון 0-1 ענק על מילאן הגדולה באיטליה עם בישול נדיר של רונאלדיניו לז’ולי במשחק ענק שלא ברור לי עד היום איך לא ספגנו בו. המלאכה בחצי הגמר הושלמה עם 0-0 רדום בגומלין בבית. חזרנו לבמה המרכזית.
את הגמר מול ארסנל כולכם מכירים, הרגע הכי גדול שלי כאוהד היה ונשאר כשפויול הניף על הדשא את הגביע. ובארסה המדשדשת שאפילו לגביע המלך לא הצליחה להתקרב מאז 99, זכתה בתואר הכי יוקרתי שיש.
גביע שני כבר שם אותך במועדון אחר, של אלו שאצלן זכייה בגביע לא הייתה חד פעמית וחולפת. אחרי כל הרונאלדואים הריבלדואים הרומריואים והמראדונות רק באותו רגע בארסה הפכה רשמית למועדון גדול גם בצ’מפיונס.
והיה גם בונוס- סוף סוף אפשר היה לשים את השער ההוא של רונאלדיניו בסטמפורד ברידג’ וליהנות.
טייק 3. 2009
הקדמה- צריך? הוצאנו נק’ אחת מ6 מול נומנסיה וסנטאנדר ואז הכל התחיל. למי שאיכשהו פספס יש יוטיוב. מילים למה שקרה בעונה הזו רק יהרסו. הקבוצה הטובה אי פעם באירופה. הכדורגל הכי טוב שראיתי. אבל בשביל לגבות הצהרה של “הטובה אי פעם” כדאי גם לזכות בתארים. ואם אפשר- בכולם. בלי יוצא מן הכלל.
המשחק השני בסטמפורד ברדיג’ היה משחק הכל או כלום הכי קלאסי שיש. כי בלי צ’מפיונס העונה הזו היתה נשכחת עם השנים. טוב, לא לגמרי, היא פשוט היתה עונת דאבל גדולה עם כדורגל חלומי במקום טריפלט היסטורי. בארסה אז לא רק שיחקה את הכדורגל הכי יפה וחדשני שנראה, היא גם דאגה להשאיר המון מזכרות. באיירן, ליון, אתלטיקו, סביליה, חמישיות, שישיות, שערי פלייסטיישן. ואת המזכרת הכי גדולה קבלנו כמה ימים לפני הגומלין עם ה2-6 הלא הגיוני במדריד.
ושם היתה גם הנפילה שלנו. אין מה לעשות, אתה מגיע לברנבאו ונותן שם שישייה על קבוצה שבדיוק עשתה 17 ניצחונות ותיקו מ18 מחזורי ליגה רצופים, אז אתה חושב שאתה כל יכול. גישה בעייתית לעלות איתה לגומלין רותח בלונדון אחרי 0-0 במשחק הראשון.
לא צעקתי ולא קפצתי כשהשער של אינייסטה נכנס. לא חיבקתי אף אחד. אפילו לא זזתי. תכף נגיע לזה. (וגם לא ישבתי בדממה מול המסך עם דמעות. זה לא סרט אמריקאי פה)
הייתי אז בצבא. בקו בעזה. את המשחק הראשון הצלחתי לראות. התעייפתי מלהסביר לאנשים שעם שיפוט הוגן היינו מנצחים 0-2 בבית ועוברים את הגומלין ב9 מ10 מקרים בלי שום עזרה מאוברבו בגומלין.
היה לנו סמ”פ אוהד בארסה משוגע. למה אני מספר לכם את זה? ככה. בלי סיבה.
במשחק השני המאמצים נכשלו, שובצתי לצאת למארב של 48 שעות איפשהו בגבול. ניסיתי להחליף, לבטל, להחליף לפעילויות אחרות, מה לא.. כלום לא עזר. היציאה למארב נקבעה איפשהו ל12 בלילה. מיד אחרי המשחק. ואתם יודעים איך זה- יש מסדרים ובדיקת ציוד ותדריך וכו’. בתשע וחמישים בערב נכנסתי לשקם בבסיס עם אפוד וציוד מלא(בחיים לא תקתקתי ציוד כל כך הרבה מראש). תפסתי מקום בפינה. כמה דקות אחר כך אסיין חורר לנו את הרשת. התחילה בחילה. ומדקה לדקה זה הפך לסיוט. בארסה נכנסה להלם. 0 מצבים. 0 הנעת כדור. בהרבה מזל ה0-1 נשמר, ובהרבה סלחנות מצד השיפוט. לא מצליחים לחבר מסירה וחצי. על מצבים אין מה לדבר. ואז גם אבידל הורחק. משחק נוראי לצפייה לכל אוהד בארסה. לבחילה נוסף מזמן גם כאב ראש. אתה רואה ולא מאמין שהקבוצה הגדולה הזו משותקת כל כך דווקא ברגע הזה. ואז, נדמה לי שזה היה באיזור דקה 75, קראו לי להגיע לתדריך לפני היציאה למארב. אפילו לא ניסיתי לגנוב זמן מול המסך. בשלב הזה הודיתי למי ששיבץ אותי וגאל אותי מהמשחק המזעזע הזה.
נעמדנו בחי”ת לתדריך, ואני לא ממש מקשיב. לפי החישוב המשחק הסתיים בערך עכשיו. המפקד מסביר על היעד ואני חושב על הטרבל שברח לנו מהידיים. מזכיר את האויבים בגזרה ואני מדמיין את למפארד ואסיין. הוא דיבר על על מקומות מסתור והתנהלות שקטה ואני מנסה להבין לאן לעזאזל נעלמו היום מסי ואטו.
ואז שמענו צעקה.
מטורפת. מוזרה כזו. מכיוון החלון של הקומה השלישית 50 מטר מאיתנו, הקומה של הקצינים שלנו. המפקד עצר לרגע, הרים גבה והמשיך לדבר. אני הייתי די אדיש לרעשים בשלב הזה.
המוח שלי היה כבוי. מהבאסה. מבארסה. מהמשחק שראיתי. מהגמר שהלך. ולכן היה לי שם דיליי. חבר שלי היה זה שהעיר לי את המוח משנת החורף.
הוא רכן לכיווני ולחש: “מי הדפוק שצעק? זה לא הקול של הסמ”פ שלנו?”
“הסמ”פ? שלנו..?” ואחרי שבריר שניה המוח שלי התעורר.
בום!!!!!!!!!!
איך זה נגמר? בטרבל היסטורי. וב6 תארים בשנה בהמשך. העונה הגדולה שלנו(ולא רק) אי פעם. מה יש להוסיף? ב2011 יתכן שהיתה קבוצה חזקה יותר. אבל זו השנה שפפ ובארסה המציאו את הכדורגל מחדש. וגם זכינו בכל מה שאפשרי. בגמר, אם התעניינתם, אותו סמ”פ כבר דאג שנצפה כולנו על מסך ענק בבסיס. אני מצידי דאגתי שאף תורנות מטבח או סיור לילי לא יפלו לי באותו ערב.
טייק אחרון- 2018
בטח שמתם לב שהטור הזה לא בא לעסוק בטקטיקה ובמערכים. אולי בפעם אחרת. אבל אם לתמצת את המפגשים שאליהם נדדנו (כולל ההדחה הכואבת ב2012) עם מסקנה לשמינית הגמר- “מבחן היעילות”.
בכל 4 המשחקים הפותחים של ההתמודדויות מול הבלוז היינו עדיפים בהרבה. שלטנו בקצב המשחק, ויצרנו הרבה יותר מצבים. מה קיבלנו? פעמיים לא כבשנו. כולל הפסד 0-1. ופעמיים ניצחון 1-2 בקושי כשאנחנו סופגים את השער הראשון. (נעשה את זה פשוט? 4 משחקים בשליטה מוחלטת. באף אחד לא עלינו על הלוח ראשונים, אם תרצו- נוק אאוט של צ’לסי מהבחינה הזו).
נגד ארסנל אפשר לשחק כמו בארסה ולנצח. אפילו נגד באיירן או נגד ריאל כשהיא בשיאה.
אבל עם צ’לסי זה מסובך. צ’לסי לאורך השנים היא בדיוק היריבה שיודעת לנטרל לנו את העוקץ. גם כשעברנו ב-09 ו-06 זה היה מכוער. זה היה די אנגלי האמת (שני שערים מהגבהות. אחד עצמי. וסלאלום אחד של רונלדיניו) לצ’לסי תמיד היה פחות כשרון. אבל היא תמיד, גם כשהודחה, היתה יעילה יותר. וזה בלט במיוחד בתקופת פפ והטיקי-טאקה הטהור.
תזרקו לפח את איך צ’לסי נראים. ואת המאזן שלנו בליגה. זה לא רלוונטי. ב2012 הם זכו בגביע מהמקום החמישי בליגה ובעטו בנו. ב-09 הם שיתקו את בארסה הגדולה ולא היו אלופים. ב-06 צ’לסי לקחה אליפות וזו היתה השנה היחידה שבה לא נזקקנו לניסים כדי להדיח אותם (וגם שם ירקנו דם)
וואלוורדה לא יחזיר את הפפ-טים. את 2009-2011. הוא לא אמור ולא יכול לעשות את זה. השחקנים השתנו והכדורגל משתנה, ומי שבוכה על החזקת כדור נמוכה או על משחק לא מספיק יפה כשהוא מנצח לא מבין את זה. אנחנו היום קבוצה מוכשרת פחות. עמוקה פחות. ומאוזנת פחות. אבל יעילה יותר. ומסי משחק אצלנו עדיין. זה אומר שאני עדיין מהמר עלינו. אבל זו צ’לסי, וזה תמיד 50-50 איתם. 2-2 במפגשים האחרונים.
ויש גם סיבה לאופטימיות. כי היעילות הקטלנית של צ’לסי היא זו שעשתה לנו את המוות וקבעה איך ייראו המשחקים כל פעם. גם כשעברנו. השנה, אולי, עם וואלוורדה, זה סוף סוף ייראה שונה.
ויסקה בארסה.
