⬅️ הגרמנים נוהרים.
בדורטמונד וסביבתה, אוהבים את קבוצת הכדורגל המקומית שלהם. מאוד. זה מתחיל מפחים צהובים שחורים, תיבות דואר צהובות שחורות והצהרת נאמנות לצבעים האמיתיים של העיר בכל חלון אפשרי.
זה ממשיך עם משחק הנוער שהלכנו לראות בין נוער א׳ של ויקטור ואלדס (ד״ש) והנוער המקומי. למשחק הזה שהתקיים הרחק ממרכז העיר, עדיין הגיעו אלפי אוהדים, בשעות בהם מרבית האוכלוסיה עובדת. ניתן היה לראות בבירור שהם ממש בתוך זה, וזה לא מובן מאליו. בגומלין ב-27 בנובמבר, איצטדיון יוהאן קרויף לא יהיה מלא, לקטלאניים פשוט אין את המנטליות הזאת.
וזה מסתיים בחווית כדורגל נהדרת בוסטפאלנשטדיון (סורי זיגנאל אידונה, חברת פיננסים חסרת רומנטיקה שכמותך, זה השם האמיתי של האיצטדיון). מצד אחד האוהדים המקומיים ששרים ומעודדים בלי הפסקה (גם הסבתות והדודות) ומהצד שני, אוהדי בארסה אמיתיים, כולל כמה עשרות שלנו מישראל, שמכירים בעל פה את כל השירים, ועומדים ומעודדים לאורך כל 90 הדקות. אני מת על הקאמפ נואו, אבל אם אתם רוצים לחוות את הקהל האמיתי שהיה שם לפני שהתיירים מילאו 70 אחוז ממנו, אתם חייבים ללכת למשחק חוץ. כל אוהד ישראלי משלנו שהיה שם יוכל לציין זאת לחיוב.
⬅️ בארסה פחות נוהרת.
על הנייר, ההרכב של ואלוורדה היה בסדר גמור. על הדשא, התמונה הייתה שונה, ויש כמה סיבות לכך: אנסו פאטי קיבל המשכיות באחד האיצטדיונים הביתיים באירופה, אבל שובץ דווקא בצד ימין (וואט דה פאק) ולשחקן עם רגל ימין דומיננטית כמו שלו (תשאלו את קוטיניו), הפוזיציה ההתחלתית רק מסבכת את העיניינים. היה אפשר לראות שכשהוא עבר לצד שמאל, הנגיעה הראשונה שלו הייתה הרבה יותר נינוחה, רק חבל שביזבזנו חצי שעה עד שואלוורדה השכיל לעשות את השינוי.
גריזמן בצד שמאל הוא עוד תעלומה לא ברורה של ואלוורדה. הרי הזהרתי על דפי הדף הזה (וגם בפודקאסט) שגריזמן הוא לא השחקן שישרוף את אגף שמאל (שחקן של דריבל אחד מוצלח למשחק במדי אתלטיקו, והמאזן נשמר בינתיים בברצלונה), אז מה ההגיון בלתקוע אותו שם כשהפעולה הבאה שלו (לקחת את הכדור פנימה עם רגל שמאל) צפויה יותר מתמונת הטייץ הבאה של נטע אלחימסטר. הצרפתי כן יוכל (בשלב מסוים) להנות מכדורי העומק של מסי בזכות התנועה החכמה שלו, אבל במשחק מסודר, אין לו מה לתרום מהאגף. בצד החיובי אגב, הלחימה של גריזמן בהגנה בפתיחת המחצית השנייה ראויה למחמאות.
(נ.ב, אני יודע שהלכתם עכשיו לבדוק את הפרופיל של נטע).
⬅️ סמדו הוא שמאל חלש.
כאחד שצפה בג׳וניור פירפו משחק תחת קיקה סטיין, אני משוכנע שהוא היה עושה עבודה טובה יותר מנלסון סמדו בצד שמאל. סמדו ידוע כאחד שסובל מחוסר מודעות הגנתית בצד ימין, אבל לראות אותו בצד שמאל בהחלט גרם לכל אוהד לדמם מהעיניים.
⬅️ קשר משפחתי.
ארתור (10.9 ק״מ כיסוי) ופרנקי דה יונג (11.5 ק״מ כיסוי, הכי הרבה במגרש) משחקים ביחד בדיוק 2 משחקים ורבע בפועל וזה עדיין נראה כאילו הם משחקים שנים. המשחק שלהם שלשום לא היה קרוב לכמעט שלמות שהייתה נגד ולנסיה, אבל עדיין הם שיחקו טוב מאוד, ומהיציע שלנו, רואים בצורה נהדרת את התנועה שלהם ללא כדור, במיוחד בהערכות למשחק המעבר. הטקטיקה השמרנית של ואלוורדה והפחד מהמתפרצות של דורטמונד גרם להם להעז פחות מדי ממה שהרבה אוהדים אחרים היו רוצים.
דווקא החוליה הפחות טובה בקישור היה סרחיו בוסקטס, בגיל 31, התמנון מבאדיה ממשיך לנסות לנער את החלודה מאחד האספקטים הכי בולטים שלו: הצעד הראשון. קריאת המשחק בראש עדיין נפלאה, אבל הגוף ופריסת הרגליים, שעזרו לו לחטוף אלפי כדורים לאורך הקריירה, כבר לא בשיאם. טבעי, אבל מעורר מחשבות קדימה.
📕 כמה מילים על ליאו: קודם כל כיף לראות אותו סוף סוף. דבר שני, רואים שהוא עדיין בקדם עונה ויקח לו קצת זמן להכנס לקצב של כולם. החזרה של ליאו מעלה כמה תהיות לגבי הקישור שילווה אותו וגם על צד שמאל בהתקפה: אידיאלית, זה דמבלה, אבל הלוואי שהבריאות של הצרפתי הייתה אידיאלית
מבחינת הקישור, ראקיטיץ׳ בעבר עשה הרבה עבודה שחורה בסגירה של צד ימין כשמסי נדד פנימה מהאגף ויהיה מאוד מעניין לראות את האיזון (או חוסר האיזון) כשפרנקי דה יונג יהיה בצד ימין. נגד ולנסיה הגיחות של ההולנדי לרחבה היו תאווה לעיניים.
📕וכמה מילים בהחלט אחרונות על טר שטגן. אחת ההופעות הגדולות ביותר של שוער ברצלונה במשחק חוץ. וזה היה סופר חשוב עבורו להפגין זאת דווקא על אדמת גרמניה. בזמן שהלובי של נוייר ממשיך ליילל, הסקרים של הקהל בגרמניה כבר מראים שהם יודעים היטב מי צריך להיות השוער הראשון של הנבחרת שלהם.
