למעלה מ-1,000 תגובות נכתבו בפוסט שהוקדש לתוצאת הסיום בסאן מאמס. 5% להרכב, 5% לדמבלה, 90% לואלוורדה. זה לא משנה אם המערך היה נכון או לא (זה כמעט אותו הרכב שהביס את נאפולי), זה לא משנה אם דמבלה נראה כמו ארדה טוראן במאנץ׳ אצל דאבוש וזה לא משנה שהקבוצה טיילה מסביב לעולם בשביל לקושש עוד כמה גרושים לתקציב השכר האסטרונומי. החיצים הרעילים יופנו לואלוורדה.
הגיבוי שברתומאו (והשחקנים) העניקו לואלוורדה אחרי טראומת אנפילד מייצרת אקלים נוראי לקבוצה והופכת כל הפסד נקודות לחבית נפץ בה האוהדים יבקשו ב-90% מהמקרים, את הראש של ואלוורדה. זוהי הדרך הידועה והקלאסית בכדורגל, וחבל שברתומאו לא הפנים זאת.
זה היה משחק של 0-0 שהיה מייצר פחות בכי מ-1,000 התגובות של ליל אמש, אבל הוא מלמד אותנו היטב מה יקרה אם הדבר יחזור. הדברים הקטנים, כמו העובדה שגריזמן שיחק בצד שמאל, למרות שמפת החום שלו באתלטיקו הייתה במרכז וימינה או העובדה שסרג׳י רוברטו ואלניה סופגים לחץ פחות טוב מאשר ארתור ובוסקטס, הולכים לאיבוד באקלים הנוראי הזה שיצר הסיוט באנפילד בעונה החולפת.
קשה לראות קבוצה מתפקדת בתנאים כאלה, שאחרי משחק אחד גורמים לכסא של ואלוורדה לרעוד. ואם היריבה המושבעת מהבירה תמשיך להסתכל על בארסה מלמעלה (בפעם הראשונה אחרי 27 חודשים), הכסא ימשיך לרקוד, עד שיתפרק.
