היום אנחנו מציינים 10 שנים לרגע ההוא בו ליאו מסי כבש (עם הלב) את שער הניצחון מול אסטודיאנטס בגביע העולם למועדונים ובארסה הגיעה לכמות דמיונית של 6 תארים ב 2009. כמעט כל אוהד כדורגל נייטרלי יודה בלי בעיה שזה היה מעבר לתארים, היינו רפרנס לעולם הכדורגל.
עשר שנים אחר כך, ואנחנו רפרנס לאפרוריות בינונית. אין לי כוח לחזור כמו תקליט שבור על חלקה של ההנהלה שלנו בזה, וחלקו של אדון ארנסטו, באמת שאין לי. בואו נחזור לקלאסיקו של אתמול: עוד רפרנס לאובדן הזהות של ברצלונה תחת ידיו של החציל מאקסטרמדורה.
במשך כל השבוע התקשורת של מדריד חשפה את הקלפים של זידאן והיה ברור שהוא יגיע לקאמפ נואו ויעבה את הקישור (הפעם עם איסקו), כיצד ואלוורדה הגיב? עם סרג׳י רוברטו וסמדו בצד ימין, ׳ההברקה׳ שלו מרומא, שהוא ממשיך להתעקש להחיות שוב ושוב. גריזמן? שוב בצד שמאל, שוב סטטי במשחק עומד, שוב לא מסוגל לעשות דריבל אחד לרפואה ולפתוח את האגף, והאשמה היא לא עליו.
ללא משחק אגפים ועם שלישיה כבדה מקדימה, בארסה של ואלוורדה היא אחת הקבוצות הצפויות בעולם שממשיכה לכרוע ברכיים ולהתפלל לאלוהים הקטן שלה שיעשה ניסים, ומסי כמעט עשה את זה, אם רק לאלבה הייתה סיומת בהזדמנות הכי גדולה במשחק אצל שתי הקבוצות. הגיימפליין הוא קלירלי מסי ורק מסי, והקבוצה ממש עושה סבבים עם הכדור עד שהוא יגיע אליו ואולי הארגנטינאי יעשה משהו. מביך זאת מילה עדינה לתוכנית המשחק של החציל ואני הרגשתי מבויש לראות את טר שטגן ולנגלה מעיפים כדורים למעלה. קבוצה שדוגלת בהחזקת כדור, ספיגת לחץ ומשולשים דינמיים באמצע מעיפה כדורים כמו מ.ס טירה במגרש תפוחי האדמה של הפועל באקה אל גרביה.
לא הייתי רוצה להתעכב על שחקנים ספציפיים כי הבעיה היא פונדמנטלית בשיטה וההטמעה שלה במגרש האימונים. שחקנים נחותים יותר מקאדר השחקנים של ברצלונה כן מסוגלים לשחק משחק צירופים כדי לבטל לחץ גבוה במקום להעיף כדורים למעלה, קחו דוגמא מסוסיאדאד לדוגמא בשבת. משחק הלחץ של בארסה מול סוסיאדאד וגם בקלאסיקו היה (שוב) עם רצון (במיוחד במחצית השנייה) אבל בלי טקטיקה אמיתית של לחץ. הסגל הזה, גם אם הוא לא נבנה בצורה אופטימלית, גם אם הוא ללא ארתור ובוסקטס, מסוגל להרבה יותר. הבעיה שכעת הוא נתון לחסדי מאמן עם אוסף מקושקש של רעיונות ובלי שום פתרון ממשי באופק. תנו את הכדור למסי, והתפללו.
עוד על הקלאסיקו, בפרק המיוחד שנקליט הערב בפודקאסט ברצלונה.
