לפני שבוע וחצי, אחרי ההפסד לסביליה בגביע רשמתי את זה:
“אם הגביע לא חשוב, תריץ הרכב לגביע ותקווה לטוב, אין בעיה. אם הגביע כן חשוב, למה להכניס את עצמנו לבור ואז בגומלין לשרוף את כל האונסה ב-300 אחוז בניסיון לרמונטאדה – ואז לקבל את ולנסיה במשחק לא פשוט בליגה בו כן תעשה רוטציות?”
המשחק נגד סביליה היה אדיר, אחד הטובים ביותר בעידן ואלוורדה עם מספיק מחמאות שהוא קיבל, אבל היה צפוי מאוד שנגד ולנסיה:
א. השחקנים יגיעו מותשים פיזית.
ב. השחקנים יגיעו מותשים מנטלית.
ג. ואלוורדה יעשה רוטציות.
את הקטע של ה’שחקנים יגיעו מותשים פיזית’ היה אפשר לראות בהבדלים העצומים בין משחק הלחץ מול סביליה ומשחק הלחץ נגד ולנסיה. בעוד שנגד סביליה בארסה החזירה את הכדור בממוצע אחרי 15 שניות (לא רע בכלל), נגד ולנסיה זה הגיע לאיזורים של כמעט 2 דקות, זה המון.
ולנסיה של מרסליניו *תמיד* עושה לבארסה בעיות, והיא ראויה למחמאות על כך. המאמן האסטורי העמיד קו מאורגן של 4 קשרים באמצע, שיכולים להניע כדור בצורה אינטליגנטית – כך שלא מעט פעמים וידאל ואלניה (כמו בתמונה המצורפת) התקשו למצוא חללים מקדימה.
ראקיטיץ’ אינו בוסקטס – דפנסיבית הוא יכול לתרום בעמדה של התמנון, אבל במשחק המשולשים עם קשרי ה 50-50, זה פשוט לא זה. הגיוני.
רשמתי לא מזמן שאני חולה על וידאל, ואני עדיין עומד מאחורי זה. אבל במשחק מסודר מול קבוצה מאורגנת, וידאל מבליט את החולשות שלו בהנעת כדור מסודרת (הגיוני לשחקן חדש), ובעיקר ב staying in your position – כמו שאנרי סיפר על גווארדיולה. וידאל רץ באמוק, לפעמים בצורה מבולגנת מדי כך שקישור חכם שמניע כדור בנגיעה יכול לדלג עליו.
הרוטציה בצד שמאל הראתה את התכנון הלקוי של בארסה בעמדה הזאת בקיץ עם ההבטחה שמירנדה יראה דקות והתחינות של ואלוורדה להביא רכש לעמדה הזאת – בלגאן. סרג’י רוברטו הוא לא הפיתרון לצד הזה בלשון המעטה וזאת לא אשמתו.
ורמאלן (או הסחוס שלו) כבר לא איתנו. המיקום, התנועה שלו היו ממש לא טובים במשחק הזה. כל צד שמאל בהגנה היה שממה וההבדל מהרגע שג’ורדי אלבה נכנס היה עצום. זה לא רק התקפית, אלא גם הטראק בק ההגנתי שאלבה מספק, שמאפשר להגנה לדחוף קדימה ולסמוך על הספרינט שלו במקרה הצורך.
אני חושב שאלניה שיחק היטב, והביטחון שלו רק עלה ככל שהמשחק התקדם. ניכר שהיה חסר לו גורם דומיננטי בצד ימין של ההתקפה, וחבל שמסי נדד יותר מדי לאמצע בהתחלה ובאמצע של המשחק (את סוף המשחק הוא העביר בעיקר בלא להפצע).
קוטיניו לא היה נורא, אבל גם לא טוב מדי. הנוכחות של אלבה באגף שמאל קריטית לכל קיצוני שמאלי בהתקפה של בארסה, אם כי גם שאלבה משחק, קוטיניו צריך לערב אותו יותר. מה שהכי חסר לי מקוטיניו, הוא היכולת להעביר את כובד המשחק במהירות לצד השני – התנועה הקלאסית ההיא של אינייסטה לדני אלבס. בארסה יכולה לעשות את זה, קוטיניו יכול לעשות את זה (הוא עשה זאת פעם אחת בשבת), זה רק צריך תרגול.
מילת סיום על לואיס סווארס – כשהבת דודה הקטנה שלי יודעת שאתה מתחיל ספרינט מול בלם ואתה הולך לאבד את הכדור, אולי כדאי להתמקד במה שאתה עושה כל כך טוב ברחבה. לואיס סווארס של ליברפול, לואיס סווארס המשחיל של דוד לואיס והמקפיץ מעל בנעטיה, היה, ולא יהיה. זה טבעי לגמרי עם הגיל. אפשר לוותר על התרגיל.
