מנוצחים. רצף המשחקים ללא הפסד בליגה הספרדית של בארסה נעצר על 43 בעקבות הפסד משוגע ללבאנטה, 5 – 4 שגם היה 5 – 1 לרגעים בודדים. בואו ניגש לעניינים…
הפסד כשהאליפות כבר מובטחת ומדובר בגרבאג’ טיים זה לא משהו שזר לנו וראינו את זה מספיק פעמים בעבר. יחד עם זאת, יש דרך להפסיד, לא לחטוף חמישייה ראשונה מזה 15 שנים מקבוצה שהבטיחה את מקומה בליגה רק לא מזמן, לא להפסיד לקבוצה שלא ניצחה אותנו שנים ארוכות, וכמובן, הישג היסטורי היה מונח על הפרק והוא נזרק מהחלון. אני באופן אישי פחות התחברתי למרדף אחרי ההישג של עונה ללא הפסד, אך ברגע שנדמה שכולם מכוונים לשם, ודאי שרציתי גם. עכשיו המרדף העלה חרס, ומהפסד במשחק שאמור להיות חסר משמעות אפשר להעלות כמה וכמה דברים – אם כי את כולם צריך לקחת בערבון מוגבל ולא להתחיל לחתוך ורידים.
ואלוורדה ומסי. אפשר להעלות טענות רבות לכיוונו של ואלוורדה. אני לא רוצה להישמע כאילו אני מעלה אותו למוקד על כל מעידה הכי קטנה, אך משחק שכזה מאיר נקודות שהיו “בחושך”, שהיו רדומות כשהקבוצה הצליחה. מרגיש שהתלות של ואלוורדה במסי עצומה יותר מהתלות של ארגנטינה במסי, ובלעדיו לקבוצה אין שום סיכוי. ראינו זאת גם נגד סביליה (טוב, אני הייתי בהופעה של אינפקטד מאשרום באותו זמן, אז אתם ראיתם), ועכשיו גם נגד לבאנטה. ואלוורדה עשה המון דברים טובים בקבוצה, ואחרי תקופה ארוכה של רוטציות מועטות מדי, פתאום הוא זורק לקלחת הרכב משני לחלוטין, 3 שחקני הגנה מחליפים, וכך הקבוצה נראית. דאבל או לא, המיסטר איבד לא מעט קרדיט דווקא אחרי שאליפות הובטחה.
ג’רי מינה. רבים האוהדים שראו אותו בברזיל וכבר העלו נורות אדומות. ואלוורדה עצמו לא בטח בו וייבש אותו ביציע – וכעת נראה שבצדק. מינה הציג משחק שאפשר להגדיר במילה אחת: מביש. במחזור בו בארטרה כובש בדרבי הסביליאני רק נותר לנו לאכול את הלב. חברו להגנה ורמאלן. בלם נפלא – כשהוא כשיר. כתבתי כבר בדצמבר, כשהחליף את אומטיטי בהצלחה רבה, שהמשחקים האלה לא צריכים לשנות את העובדה שההחלטה הנכונה הייתה לא להשאירו, כי פשוט אי אפשר לסמוך עליו, והנה זה קרה שוב. כשאני רואה אותו צולע החוצה לא נותר לי אלא להזדהות, בתור מי שסוחב פציעות מטרידות כבר תקופה ארוכה ויודע שהגוף אף פעם לא מצליח לחזור 100% מפציעות מעייפות כאלה. יהיה מוטב אם שני הבלמים הללו ימצאו את עצמם מחוץ לקבוצה בקיץ הקרוב.
קוטיניו. שלושער. שני שערים מבעיטות מחוץ לרחבה. זאת לא נקודת אור. זה פאקינג כדור אש. יש לקוטיניו ארסנל עצום של כלי נשק, והתענוג הוא שעוד לא ראינו כלום מזה. שחקן שכיף לצפות בו, וכשנשמע את ה”קליק” הסופי, אז בכלל. רק צריך לזכור שיורש לאינייסטה הוא לא. הוא הרבה יותר שחקן התקפה. עדיין יש צורך עצום בהבאת קשר שימלא את החלל שאינייסטה משאיר.
ואם הזכרתי את נושא הקישור, עוד טענה לפני הסוף כלפי ואלוורדה – הייבוש של דניס סוארס וההעדפה של פאוליניו וגומש על פניו. לא מדובר בנקודה שהופכת גורל של עונה שלמה, אבל זה כן משהו שהיה עושה לנו הרבה יותר טוב בלב. בכלל, זה דאבל מאוד מוזר. לא מצליחים לשמוח ממנו כפי שהיינו רוצים מכמה סיבות, בין אם זה ההצלחה של היריבה בליגת האלופות (הזוי כמה ה”ציון” לעונה של בארסה תלוי במשחק הגמר עוד מעט), ובין אם זה הדרך שוואלוורדה התווה, המשחק הפחות מלהיב, השחקנים שאנחנו פחות מתחברים אליהם ורוצים לראות. נקודה למחשבה.
כעת בארסה מתפנה ל… משחק ידידות בדרום אפריקה. כן. עוד ביזיון של ההנהלה. לא אמרתי זאת, אך נראה שההחלטה להשאיר את מסי בבית הייתה כדי לשמור אותו למשחק ידידות בו מסי מחויב לשחק, כדי שלהנהלה יהיו עוד כמה זלוטי בכיס. אני לא מדבר בסיקורים שלי כמעט על ההנהלה, אך די ברור שהם השורש לרוב המחדלים שאנו רואים בקבוצה. נשאיר את החפירות על כך למועד המתאים. נתראה במשחק הפרידה מאינייסטה ביום ראשון…
ההרכב:
טר שטגן
אלבה, ורמאלן (פיקה), מינה, סמדו
אינייסטה (דניס), בוסקטס, ראקיטיץ’
קוטיניו, סוארס, דמבלה (אלקאסר)
