לפני המשחק שאלתי את ג’רארד רומרו, אחד העיתונאים המוערכים ביותר בקטאלוניה, איך אפשר להסביר לאוהדים החדשים כמה כל תואר חשוב, וכמה הם לא מפנימים שהם נמצאים בתקופה הכי זוהרת של המועדון שלהם. מועדון שהיה עם שם נרדף ללוזר נצחי עד שהגיע קרויף. הם לא מבינים. אחרי ההדחה ההיא נגד רומא, יש תגובה אחת שנחקקה לי בזיכרון, אוהד מפונק, טרמפיסט מובהק שרשם: “נמאס מאליפויות וגביע, רוצים צ’מפיונס”.
סיפרתי לרומרו על המשפט והוא צחק, אמר שהוא מכיר לא מעט כאלה ואמר לי ללכת לשאול אוהדי סביליה על ההרגשה שלהם לקראת המשחק.
וכך עשיתי.
בשביל אוהדי סביליה, גביע המלך הוא חלום. הם זכו בו לפני 9 שנים, וסגרו את העיר ליום בשביל החגיגות, כמו קבוצה דומה מהבירה. הם באו למשחק הזה בידיעה שיש פייבוריטית, אבל זה לא מנע מהם לחלום. סבתות, דודות, נכדים, משפחות שלמות שנסעו 530 קילומטר מבירת אנדלוסיה עם אמונה שהם כן יכולים לעשות הפתעה.
“אני מקנא בכם” אומר לי מיגל, שהביא את כל המשפחה איתו לגמר. “יש לכם את השחקן הכי גדול בהיסטוריה, ברור שאתם פייבוריטים. מקווה שהוא לא יתפוס יום. אם נקח את הגביע הזה על חשבון השחקן הזה, יסגרו את העיר ליומיים. את הכרטיסים למשחק מכרו ב-3 שעות, וכל בר אפשרי בעיר מקרינים את הגמר. מותר לנו לחלום”.
כשסיפרתי לו שיש אוהדים שלא מעריכים את הגביע הזה אצל בארסה הוא אמר שהוא לא מבין איך, וכמה הוא היה מוכן להתחלף איתנו. “זכינו באליפות לפני 70 שנים. יש לכם אוהדים צעירים שראו יותר אליפויות ותארים ממה שאני אראה בכל חיי, אני צוחק על האוהדים המפונקים שלכם, הם לא מבינים כלום. אני רגיל לבארסה הלוזרית, אני ראיתי אתכם מתבזים אצלנו בעיר בגמר האלופות ב 1986”.
הבן אדם צודק. תעריכו, תעריכו, תעריכו.
אינייסטה.
אני לא יודע כמה מכם טרחו פעם לספור את האותיות בשם האגדי שלו, אבל זה יוצא בדיוק 8 אותיות. חתיכת מספר. ה-‘8’ הכי גדול שהיה במועדון שלנו אי פעם, עם כל הכבוד לערס הבולגרי האדיר ההוא. ה-‘8′ הגדול בהיסטוריה? לדעתי כן.
כשאני חושב על אינייסטה הלב שלי מתחיל לפעום בקצב, השחקן הזה כל כך משמעותי בחיי בצורה שקשה לי להסביר במילים. אין ספור זכרונות, שערים היסטוריים, בישולים אדירים, ריקודים במגרש, הכל שזור עמוק עמוק בהיסטוריה של בארסה ובחיים של כל אוהד בארסה. ומעל הכל – אישיות מדהימה: כשדיברתי עם אינייסטה בפעם הראשונה (2013), החתמתי אותו על החולצה הצהובה מהברידג’ (נמצאת בבית בר מזל בנתניה), הכל טוב. ואז הוצאתי עוד אחת צהובה והוא אמר בחיוך מופתע לבוסקטס: “תראה את המשוגעים האלה!”.
כמובן שחתם גם על השנייה (נמצאת בבית בר מזל בפתח תקווה). והכל במניירות של שחקן שהוא אנטיתזה לכוכב כדורגל.
בחזרה לגמר הגביע.
השער של אינייסטה היה אחד הרגעים המאושרים בחיי כאוהד בארסה. ידוע שזה לא התואר הכי חשוב שיש, אבל זה היה הגמר האחרון של שחקן שיודע טוב יותר מכל אחר מה זה לנצח בגמר, כזה שנבחר לשחקן המצטיין בכל גמר של כל טורניר אפשרי. וזה היה ברגע קסום של כדורגל עם מסירה אלוהית של מסי, וסיומת של ריקוד בלט מצידו של אינייסטה.
ואז הוא רץ לקהל.
התמונה הזאת תכנס להיסטוריה בלי צל של ספק, יש בה הכל. קומפוזיציה מושלמת של אושר.
וכל זה מול הקהל האמיתי של בארסה.
רשמתי כבר בעבר: בקאמפ נואו כיום, ברב המשחקים, חלק לא מבוטל מהקהל מורכב מתיירים חסרי מושג, פירטתי בעבר גם על הסיבות. כיום אם רוצים לחוות אווירה כמו שצריך, צריך להגיע למשחקים כאלה. גמרים או משחקי חוץ, לשם מגיע הקהל האמיתי, קהל שמעודד בלי הפסקה, קהל עם רפרטואר אדיר של שירים, וקהל שמרגיש את הצבעים באמת. קהל שעושה שמח מחוץ לאיצטדיון תוך כדי שהוא צועד בהמוניו ברחובות, חוויה שחייבים לחוות.
אז כל זה מול הקהל האמיתי של בארסה, בוואנדה מטרופליטנו שהוא איצטדיון נפלא עם גג אקוסטי משוגע שכולא בפנים את כל העידוד ומגביר אותו פי כמה.
לא היה אוהד אחד שלא השתגע בשער הזה, מולטי אורגזמה. כן, 0-4, ואוהדים משתגעים כאילו מדובר בשער ניצחון בדקה ה-90. בגלל מי שכבש אותו, בגלל כל מה שהוא מסמל. אני התחלתי לדמוע, ובחילוף של אינייסטה לא נשארו הרבה עיניים יבשות. בחיי כמה אנחנו אוהבים את השחקן הזה, כמה כל מי שאוהד כדורגל אוהב את השחקן הזה.
אחרי הענקת הגביע המרגשת החלו החגיגות בדשא, ושם אפשר לראות את השחקנים שמרגישים את הצבעים. הדמעות יורדות חופשי כשרואים את אינייסטה שר את ההמנון, את מסי מניף את הזרוע כשצועקים “בארסה, בארסה, בארסה!!!!”, את בוסקטס חוגג עם אנזו לצלילי ההמנון. מדהים לראות את טר שטגן שר כאילו הוא פה כבר 20 שנים לפחות.
https://www.facebook.com/fcbarcelona.co.il/videos/10157418371959899/
כשהאיצטדיון החל להתרוקן, לא רציתי לעזוב. רציתי לגמוע עוד מהשילוב הקסום הזה שנקרא אנדרס אינייסטה והדשא. יש עוד 3 משחקי בית עד לסיום העונה, אם עוד לא יצא לכם, אם לא הספיק לכם, ארזו מזוודות וסעו, לא יהיה עוד כדבר הזה.
