אחרי 36 שעות, עדיין קשה לי להוריד את החיוך מהפנים. ניצחון בקלאסיקו, ועוד במדריד הוא תואר בפני עצמו.
כשבוחרים חולצה ללכת איתה לעבודה ביום שני, אני בטוח לא הברסאי היחיד שבוחר חולצות מהארון שלו לפי “זאת החולצה של ה 2-6”, “זאת החולצה של ה 0-4” או “זאת החולצה של המאניטה”. עכשיו יש לנו את החולצה ש”ליאו הציג לקהל המתוסכל וההמום בברנבאו”.
נתחיל מהסוף: לדעתי, המקום הכי גדול לשחקן ברצלונה, להראות מחויבות, להראות תשוקה, להראות כמה הוא גדול, הוא בברנבאו. וליאו מסי כבש את גוב האריות הלבן 9 פעמים. הכי הרבה לשחקן ברצלונה אי פעם.
הוא כבש שם 14 שערים. 3 פנדלים וכל השאר יצירות אומנות. בעיטה חופשית מדהימה, סללומים על ימין ועל שמאל (כולל את האחד שלדעתי הוא הכי גדול שלו אי פעם), ומיום ראשון, שער ניצחון בדקה ה-92.
ובכל פעם הוא חגג כמו שכל אחד מאיתנו היה חוגג, או לפחות חולם לחגוג. אמרתי את זה בהתחלה, הבמה הכי גדולה היא הברנבאו, ומה שהשחקן עושה אחרי שהוא כובש הוא מבחן לא פשוט במדד התשוקה שלו למועדון. ריבאלדו עשה זאת עם האצבעות בתוך הפה, לוצ’ו עשה זאת בענק עם פריסת החולצה, פיקה חיקה את לוצ’ו ועשה את אותו דבר ב 2-6, פויול עשה זאת עם הנשיקה לסרט הקפטן, אלה תמונות שנחרטות לנצח בראש של כל אוהד בארסה, חד וחלק. ומסי הוסיף עוד אחת ביום ראשון. לא הפעם הראשונה שלו בברנבאו: הוא הראה למנדרילים את הסמל ורץ לחגוג ב 09/10, הוא נישק את הסמל בשלושער שלו ב 13/14, ועכשיו הוא הראה את החולצה לקהל. תמונה מדהימה. ואם זה לא מספיק, הוא חיפש את הסמל בחולצה, ונישק אותו תוך כדי שהוא מסתכל אל 500 הצופים ביציע החוץ של בארסה. כשאני מסתכל שוב על התמונות האלה, יש לי לחלוחית בעיניים וחיוך מטופש. כמה ברי מזל אנחנו שהפנומן הזה משחק בשורותינו.
היה גם משחק, משחק משוגע. היה בכיף יכול להסתיים ב 8-7 לכל אחד מהצדדים. משחק בלי קישור דומיננטי לאף אחד מהצדדים, חללים עצומים, התקפות מתפרצות לכל כיוון וקצב פסיכי. הקלאסיקו ב-99 אחוז מוכרע בפרטים הקטנים, איפה היינו אם השחקנים היו מתרגמים את שאר המצבים? איפה היינו אם כריסטיאנו לא היה מחמיץ ברשלנות במצב של 1-1? זה יכל ללכת לכל כיוון, למזלנו זה הלך לכיוון שלנו. הקלאסיקו לא הסתיר את הבעיות שיש לבארסה. סרג’י רוברטו הוא אליל בפריצה שלו קדימה, אבל הגנתית הוא נחשף במערומיו הרבה מדי פעמים. ראקיטיץ’ כבש גולאסו עצום אבל עדיין מקל על היריבה להתארגן כשלוקח לו 4-5 נגיעות בכדור כדי לקבל החלטה לאן למסור, ופאקו היה בעיקר על תקן ניצב. השחקנים שמדריד מעלה מהספסל לעומת בארסה הם די והותר כדי לשמש לנו נורת אזהרה לקיץ.
וזה סרג’י בוסקטס, באחת ההופעות הגדולות שלו אי פעם. מאסטרקלאס של מי שיהיה הקשר האחורי הכי גדול בהיסטוריה שלנו. התיקול שלו על אסנסיו היה תאווה לעיניים.
ומילה על הפסטיבל של מסי-מאניה בתקשורת – אני לא אוהב את זה. אני לא אוהב את זה בגלל שלתקשורת הספורט ולמרבית אוהדיה יש נטייה מוגזמת להסיק מסקנות על סמך משחק או משחקים אחרונים. אם כריסטיאנו היה כובש שער ניצחון בקלאסיקו היינו מקבלים פסטיבל כריסטיאנו מאניה, למרות שהוא די הסריח את המגרש. אפילו אם מדריד הייתה מסיימת את המשחק בתיקו (תסריט הגיוני לכל הדעות עד הדקה ה-91), כולם היו מדברים על ההירואיות של מדריד ב-10 שחקנים ועל האופי, ועל זידאן הווינר וכו’ וכו’.
מסי ענק, מסי הוא השחקן הגדול בהיסטוריה, הוא לא צריך נראטיב של שער ניצחון בקלאסיקו בתוספת הזמן כדי להראות את זה, זה רק עוד פרק זניח בספר שיכתב עליו. המשחק של מסי בברנבאו הוא מה שצריך לקבוע, לא השורה התחתונה של כדור ברשת. המצבים שהוא מייצר, השחקנים שהוא מושך, הדריבל שהוא עשה לקרבחאל (אחד המגנים הטובים בעולם) כדי להעלים אותו מתחת לדשא בדרך לשער, קריאת המשחק שלו כדי להגיע בדיוק בזמן למסירה של ג’ורדי אלבה, אלה דברים שמקבעים אותו כשחקן היסטורי. וזה העוול שכמעט כולם חוטאים בו – להצמד לשורה התחתונה במקום להסתכל על כל מה שהוא עושה.
ויש עוד עוול שהחלו לעשות לו לפני שבוע, כשפתאום הבבונים בלבן וחבריהם לשולחן הטמטום המציאו בדיה על כך שהוא לא מגיע למשחקים גדולים. אנחנו מדברים על מסי כן?
שחקן שניצח ב-19 מתוך 24 גמרים שהוא שיחק בהם כן? שחקן שכבש 25 שערים ב-24 משחקי הגמר האלה כן? שחקן שבישל 16 פעמים בגמרים האלה כן? מלך השערים ההיסטורי של המשחק הכי מפומפם בכדורגל העולמי כן? יצרן המצבים הכי גדול בעשור האחרון באירופה כן? נותר רק להקיא על אותם אידיוטים שטופי מוח ובעלי הזיכרון הקצר. אין להם תרופה.
מה שלא יקרה ברכבת ההרים המשוגעת הזאת שנקראת בארסה מודל 16/17, יש לנו תמונות שנקח איתנו לנצח בלב. וזה לדעתי לא פחות חשוב מכל פיסת כסף. את האימג’ של מסי תולש את הלב ל 80 אלף מנדרילים בתוספת הזמן, מנשק את הסמל ומשמח מאות מיליונים בבית, שום דבר ישכיח. אלה דברים שנכנסים להיסטוריה, לנצח.
