מכתב הפרידה המרגש שכתב צ’אבי לכבוד חברו הגדול אינייסטה – ‘קפיטא’ לקפיטא’:
“בפעם הראשונה שראיתי את אנדרס משחק, מישהו אמר לי: ‘צ’אבי, יש כאן למטה ילד, הוא הולך להיות גדול – הוא דומה לך מאוד’. אבל כשראיתי אותו משחק אמרתי לעצמי: ‘מה הולך כאן, הבחור הזה לא דומה לי כמו שהם אומרים! מה זה, הוא שונה!’ יש לו יותר תפוקה, יותר ישירות, יותר דריבלים.
אפילו כילד הוא היה נראה מאסטר בגלל הדרך בה הוא השתמש בגופו לפני שקיבל את הכדור, עם שימוש בשתי הרגליים. עכשיו זה נראה אולי טבעי, אבל בזמנו זה היה ייחודי ומהפכני.
צפית בו משחק וזו הייתה הצגה. על מה שחשבת בחוץ, הוא עשה במגרש. זה נראה היה כאילו הוא הקשיב למחשבות שלך. ואז הוא עשה את זה בצורה כל כך טבעית שזה היה נראה כאילו הוא אפילו לא חשב על זה.
אנדרס הוא – עבורי – השחקן המוכשר ביותר בהיסטוריה של ספרד, לפחות שאני ראיתי. הוא שחקן מעורר הערכה והערצה בכל צורה ודרך. מופתי, זולתני, אמפתי, שחקן קבוצתי, ווינר, מנהיג על המגרש, תמיד רוצה את הכדור… אנשים יודעים מה המשמעות של זה, מה זה אומר?
כששחקנים אחרים חושבים: ‘איי, איי, איי’ או ‘לא, אל תתן לי את זה, בבקשה, לא עכשיו’ – אנדרס היה בא ואומר: ‘בוא, תן לי את זה. בבקשה, תן לי את זה’.
זו ברכה עבור האחרים. שיש להם שחקן עם האישיות הזאת, שהוא מנהיג אמיתי. מנהיג שקט, אבל אותנטי.
אני, שהייתי מוסר במשך כל חיי, הייתי זקוק לשחקנים כמו אנדרס, כמו ליאו, כמו בוסי… הייתם השותפים הטובים ביותר שהיו לי ושיכלתי לבקש. הם תמיד נתנו לך את ההספק הנכון – לא משנה כמה רעה התמונה הייתה.
אני לא יודע איך, אבל אנדרס תמיד הופיע בזמן הנכון. ‘תראה אותי, אני כאן!’. אבל הוא לא אמר לי את זה דרך דיבור. בכלל, לא דיברנו הרבה על המגרש, ושיחקנו ביחד במשך יותר מעשור!
זה מעולם לא היה נחוץ. הבנו אחד את השני רק דרך העיניים שלנו, דרך מבט. שפת הגוף שלו הייתה הדרך הטובה ביותר לתקשר.
לפעמים, במהלך המשחקים, היינו פשוט צופים בו. זה היה נראה כאילו אין דבר כזה בלתי אפשרי מבחינתו כשהוא היה עם הכדור, קשור אליו. הוא מורה, מורה אמיתי.
בסופו של דבר, המנטליות היא המפתח לכל. והוא היה חזק מאוד בהכל, במיוחד בתקופות הרעות הללו שרבים לא יודעים עליהם. היו לו זמנים קשים, כשהוא חי הרחק מהמשפחה שלו, ועכשיו – בוודאות, אם תשאלו אותו, הוא יגיד שהמאמץ וההקרבה היו שווים את זה.
אנדרס הוא דוד, חבר, שיש לו מלאך. אל תשאלו אותי איך, אבל יש לו את זה. הוא כמו איקר קסיאס. לכל השאר אין את זה. יש להם מלאך כי ברגע הנכון הם מוציאים לך שפן מהכובע עם מסירת הניצחון, עצירת הניצחון, כדור הניצחון, שער הניצחון.
חיינו עם אנדרס בבארסה, בנבחרת הלאומית. בסטמפורד ברידג’, ביוהנסבורג, אפילו בגמר הילדים הזה בקאמפ נואו, כשהלכתי לצפות בו עם פפ – שנינו היינו בקבוצה הראשונה, והוא כבש את שער הניצחון המוזהב במשחק הזה.
תראו מה קרה בגמר גביע העולם. למה אנדרס כבש את השער? כי הוא היה חייב. זה לא היה יכול להיות אף שחקן אחר. מי זה היה יכול להיות? מישהו עם מלאך. זה הוא, אנדרס.
ועכשיו, אתם זוכרים שהם אמרו שלא נוכל לשחק יחד? זו בארסה! מועדון מלא בוויכוחים ודיונים. הרגשתי רע עבורו כי תמיד אמרתי שאני צריך אנשים שמתקשרים איתי. אני מבין את עצמי בצורה טובה יותר עם שחקנים בעלי יכולת טכנית כאלה, מאשר שחקנים פיזיים.
כמובן שיש שחקנים חזקים פיזית שהם גם חשובים, אבל תסתכל על אנדרס, ליאו ובוסי. הרסתי את הדיונים האלה שבארסה זקוקה לכוח ושרירים.
השריר החשוב ביותר לכדורגל הוא המוח, כמו שקרויף אמר. זה האיבר החשוב ובעל הערך הגדול ביותר. זה נכון ששנינו סובלים בשקט.
אני לא זוכר משחק גדול שהוא לא הופיע בו. אני לא זוכר את זה כי זה לא קיים. אנדרס תמיד נמצא שם. מעולם לא ראיתי אותך מרים את הקול. אף פעם. כשהוא התלונן, הוא עשה את זה עם כבוד, עם טיעונים – אבל בלי לצעוק או לצרוח.
עכשיו כשאני חצי מחוץ לכדורגל העילית, אתה מבין מה זה, מה זה היה ומה זה מייצג. כשהוא יעזוב את בארסה, הוא יבין את מה שאני אומר. הוא זכה בהכל, הוא שיחק מדהים, הוא מוערך ע”י כולם ומוערץ ברחבי העולם.
הוא עוזב כמו שמגיע לו, הוא דוגמה ומודל לחיקוי כי הוא מעולם לא אמר מילה רעה, לא עשה מחווה רעה, פרצוף רע. תראה איך כולם רוצים אותו, בכל מקום. בקרוב, בקרוב תדע מה באמת השגת, אנדרס.”
