חובה קריאה – ראיון נפלא של קיקה סטיין, כשאימן את בטיס, בכתבה של מיגל דלני לאינדיפנדט הבריטי, לפני יותר משנה:
“קיקה סטיין: המאמן שהביס את ברצלונה ושאת בטיס שלו אי אפשר ואסור לפספס”
“עם השילוב שהוא מציג בין הפילוסופיה הפוריסטית של פפ גווארדיולה לבין המסע שעבר מאוריציו סארי, כשהעפיל מהליגות הנמוכות, סטיין הוא האיש מאחורי הכדורגל הכי מרגש, מרתק ומלהיב בספרד”
קיקה סטיין מדבר במרץ והתלהבות של מאמן אמיתי, כשהוא קובע שטענה נפוצה היא “שגויה לחלוטין”; אנחנו מביאים לידיעתו של מאמנה של ריאל בטיס כי ישנה דעה חוזרת ונשנית – בעיקר באזור הפרמיירליג, באנגליה – כי זהו סיכון אינהרטי לנסות ולשחק כדורגל טוטאלי עם מועדונים בעלי משאבים קטנים יותר. שפפ גווארדיולה היה מתקשה להעביר את הסגנון שלו לסגלים שאין בהם כמה מהשחקנים המוכשרים בעולם.
“זה לא נכון”, טוען סטיין. “זה פשוט שגוי. אף אחד לא יכול להגיד שאתה לא יכול לשחק בצורה מסויימת”.
סטיין והקבוצה שלו הם ההוכחה המבדרת ביותר לכך. בטיס, בצורה כל כך סוחפת, גברה על ברצלונה 3-4 בסוף השבוע האחרון בניצחון חוץ היסטורי שרק הגדיל את הדיבור שכבר היה קיים על כך שהמאמן בן ה-60 יהיה בפעם הבאה בקאמפ נואו כמאמן הבית ולא האורח, ורק הוכיח עוד יותר משהו אחר, דבר די נפוץ שנאמר הרבה כעת בספרד, שאתה ‘תמיד, תמיד צריך לצפות בבטיס’. שתמיד תהיה הצגה, שהם עשויים להיות הקבוצה הכי טובה לצפייה באירופה כרגע. שאי אפשר לפסוח עליהם.
למעשה, זה משהו שעובד ספרדי במלון בבונרמות’ באמת אמר כשחלף על פני סטיין, כשהמאמן של בטיס ישב להתראיין באוגוסט, וזה דבר שמסב לו גאווה יותר מכל. בשביל זה הוא בתפקיד.
“אנשים אמרו את זה גם בימים שהפסדנו אפילו, מה שאומר שזה נשאר איתם. ו… וואו, זה הסיפוק של התפקיד הזה”.
זו גם קפיצת מדרגה לא קטנה למועדון שבמשך רוב העשורים האחרונים היה נראה ונתפס בעולם כלא יותר ממועדון הביניים של העיר סביליה וכסגנים של היריבה העירונית. הדבר היחיד שבאמת היה זכור מהם הוא הבזבוז של דנילסון, הרכש היקר בעולם בשנת 1997.
אבל לא עוד. זה כבר לא המצב, וזו עוד עדות לעבודתו הפרוגרסיבית ולחזון של סטיין, לתהליך וההתקדמות שהוביל, בנוסף לשינוי המבני המרשים של מועדון שהפך את המאמן בן ה-60 לבחירה כל כך ברורה לתפקיד.
המסע של מאוריציו סארי מהליגות הנמוכות הוא מעין השתקפות של העלייה של סטיין. יש כמה קווי דמיון ברורים עם סארי, בהתחשב בפילוסופייה הפוריסטית של סטיין שמתיישרת עם זו של גווארדיולה, ובהצלחה המאוחרת יחסית שלו, כאשר בילה כל כך הרבה שנים בליגות הנמוכות במדינה שלו. העובדה הזאת במשפט האחרון, והטהרנות שלו הם קשורים מטבעם, שכן סטיין ראה את עצמו כמאמן במלוא מובן המילה, במובן האמיתי שלה כפי שהוא קורא לזה, שהוא בעצם שיפור אמיתי ומעשי של שחקניו – ורצון לעבוד רק בצורה הזאת. לכן הוא בחר להישאר בלוגו 6 שנים, כשהעלה אותם עד לליגה השנייה, ובשל כך גם פסל את אותה הטענה מתחילת הכתבה נגד גווארדיולה.
בגלל ש, תגידו מה שתגידו על היותו המאמן הפוטנציאלי הבא של בארסה או ה’סארי הבא’, סטיין הוא מאוד האיש של עצמו.
“כשהגעתי ללוגו, כל העולם אמר לי שאתה לא יכול לשחק את סוג הכדורגל הזה בסגונדה ב’, שזה בלתי אפשרי. אמרתי שאנחנו יכולים ועוד איך, ונשארתי שם 6 שנים. עלינו ליגה, עם אותו הכדורגל שבטיס משחקת עכשיו. יש לי מוטו, שלעולם לא אשנה את הדרך בה אני רואה דברים… לפעמים, בצורה שאני מרגיש כלפי הכדורגל, זה לא תמיד משנה אם קבוצה מנצחת או מפסידה. מה שמושך אותי למשחק כדורגל זה אם הקבוצות משחקות טוב, שיש שם כדורגלנים אמיתיים, שזה מעבר לתוצאה.
“אני רומנטיקן, אני אוהב את הכדורגל. אני צופה, ואני לא קונה כרטיס כדי לצפות בקבוצה מסתגרת בחצי שלה, מחכה ל-0-0 או למתפרצת שתגיע”.
הוא אומר ש”לא היה לו עניין רב בצפייה בצרפת בטלוויזיה” במונדיאל האחרון, כשהוא העדיף גם את העבודה הקבוצתית המשפרת של יפן – הכוללת את השחקן הנפלא שלו, טקאשי אינוי.
“כששיחקתי כדורגל, הייתי ככה. רציתי את הכדור, כל הזמן, למסור אותו, לקבל אותו לרגל. תמיד אמרתי את זה גם כששיחקתי בקבוצות שהתבססו על כדורים ארוכים, כדורי גובה וכדורים חוזרים.
“אם אתה משחק רע ומפסיד, לא נשאר לך שום דבר. אתה נותר עם כלום. אם אתה מפסיד אבל משחק היטב, עדיין יש לך משהו. יש לך משהו לבנות על גביו, יש לך בסיס”.
עם זאת, שאלת המפתח היא, איך אתה למעשה עושה את זה בפועל וממקם את זה. הרי, לחשוב בצורה הזאת ולדבר על הדרך הזאת, זו רק חצי דרך שמייצגת צד אחד בלבד. ליישם אותה כראוי ובצורה הנכונה, כך שתהיה מספיק מוצלחת בשביל למשוך אנשים ולהקסים אותם, זה כבר משהו אחר לגמרי.
זה אחד האתגרים הגדולים ביותר של המשחק, וזו הסיבה שזה הוביל לוויכוח הגדול הזה.
יחד עם זאת, התשובה המשכנעת של סטיין מראה שיש מעשיות לטהרנות שלו. שזה פרקטי. קשר מרכזי לשעבר מסנטאנדר שנבחר לסגל ספרד במונדיאל 1986, מייצג יכולת לטבול את עצמך בכל כך הרבה רעיונות, שהוא עובר כמשיק מלדבר על איך ליאו מסי הוא אחד מהשחקנים הכי טהורים שאי פעם חיו בעולם הזה, לפני שדיבר על משחק שחמט נגד גארי קספרוב ואז על הסיכויים של הגרנדמאסטר.
סטיין הוא תמיד מרתק, בכל זאת, והוא אחת מהדמויות האלה שיכולות לשנות את דרך החשיבה שלך על הכדורגל.
הוא קודם כל מאמין שכל הוויכוח על אם אתה יכול לשחק בסגנונות מסוימים עם קבוצות מסוימות הוא הדרך הלא נכונה קדימה.
“הסגנון הוא לא הבעיה. מדובר בלעשות דברים טוב. כי מה קורה כשאתה מתגונן במשך 90 דקות ובסוף עדיין מפסיד? זה נראה שבמקרה הזה, אתה לעולם לא צריך להצדיק דבר. כל סגנון יכול להפסיד. מה שאתה צריך לעשות זה לוודא שהשחקנים שלך מבינים את רעיון המשחק שלך, ומוציאים אותו לפועל היטב”.
לאס פאלמס הייתה המקום בו סטיין משך את עיניה של בטיס ושכנע אותה.
אז איך? איך אתה עושה את זה? איך אתה משיג את מה שסטיין עשה בלוגו, לאס פאלמס ובטיס?
למעשה הוא מתחיל כל תפקיד חדש בשאלה, והצהרה, הראשונה לבוסים שלו – והשנייה לסגל שלו.
“לפני שחתמתי בבטיס, שאלתי אותם: ‘למה אתם רוצים אותי? ראיתם איך הקבוצות שלי משחקות, איך אני משחק. אתם בטוחים שזה מה שאתם רוצים? זה ברור מבחינתכם? אתם משוכנעים שזה מה שהנשיא שלכם, המנהל המקצועי ואפילו הפקידים רוצים? אתם מסכימים עם זה או לא – כי תהיו בטוחים שאני לא הולך להשתנות, זה צריך להיות ברור. אם התשובה היא לא, עדיף שתקחו מאמן אחר’. זה מה שאני מבין, ככה אני משחק. הקבוצות שלי הולכות להתחיל מאחורה, לבנות את המשחק, לערב את השוער, לייצר.
“מה שיקרה יקרה, אבל קודם כל אתם צריכים לדעת את זה.
“זה כמו שמחר תמנה את מוריניו נניח. אתה יודע איך הוא הולך לשחק, אתה לא יכול להעמיד פנים שדמיינת שהוא הולך לבנות את המשחק מאחור עכשיו. יותר מדי מועדונים משנים את המאמן והסגנון בקלות רבה מדי, וככה זה בלתי אפשרי ליצור דברים לעתיד, לקיים המשכיות, זהות של מועדון. זה מה שקרה במועדונים כמו בטיס, ולנסיה כל כך הרבה פעמים. כל פעם שמאמן חדש מגיע (וזה קורה הרבה), הסגנון משתנה ואיתו שחקנים חדשים מגיעים. זה בזבוז כלכלי אדיר, ואם אתה מנסה להעביר ולכפות משהו אתה צריך לתת לו את הזמן והמקום.
“כשאני מגיע למועדון, אני תמיד מתנהל כאילו אני הולך להישאר בו כל חיי. ככה אני מסתכל על זה. אחרת לא הייתי יכול לעבוד כמו שאני עובד”.
זה בהחלט נשמע משכנע, אבל השלב המכריע הבא הוא לנסות לשכנע את השחקנים. זה כרוך ב’הצהרה’ ולא ב’שאלה’ כי זה דורש לירות עליהם את האמונה הזאת.
“קודם כל, אני אומר להם שהם הולכים ליהנות מעצמם הרבה, הרבה יותר. אמרתי את זה פעמים רבות. כשיצאת לשחק כדורגל כילד, לא משנה כמה טוב או רע היית, מה שאהבת היה שיש לך את הכדור, לגעת בכדור.
“זה המפתח.
“וכשאתה מספר לשחקנים שלך שהמשמעות של הרעיונות שלך היא שיהיה להם את הכדור במשך 70 דקות מתוך ה-90, הפנים שלהם משתנות; ההשקפות שלהם משתנות. מעל הכל אלה השחקנים שיש להם יכולת טכנית מסוימת, מכיוון שהם מיד מתחברים לרעיון הזה ומתחילים להציע יותר מעצמם. אם אתה שם על זה דגש, הכל קל יותר.
“אני תמיד אומר לשחקנים שלי שלנצח צריך להיות תוצאה של לעשות דברים טוב. אוקיי, פעם או פעמיים תפסיד אבל מה שמאוד חשוב הוא שהשחקנים יבינו מה אתה מנסה. הם צריכים להבין שמה שאנחנו עושים הולך לתת לקבוצה הרבה יותר ממה שזה הולך לקחת מהקבוצה.
“כי כשאתה עושה משהו ומניח אותו במקום, אתה צריך להאמין בו במאה אחוז, להיות בטוח בו ולהעביר את הביטחון הזה לשחקנים.
“כשהשוערים מתחילים לשחק עם הכדור, נניח, רק מהרגע הראשון שאני מגיע, אני אומר שהדבר היחיד שאני הולך לבקש הוא רק שיהיה לך את הרצון לנסות זאת. אני הולך למקם את כל המנגנונים מקדימה כדי שזה יעבוד אבל אם אתה מפשל, זו לא אשמתך, זו אשמתי, כי אני זה שמבקש ממך לעשות את הדבר.
“ורמת הביטחון הזאת זה מה שחייב להיות לכל שחקן, כדי שאחר כך ייתן את הכדור לחבר לקבוצה כמו שצריך.
“אם אתה זורק את הכדורגלנים לגוב האריות ואז לא מגונן עליהם אם הם עושים משהו לא נכון, הם לעולם לא יתנו לך את מה שאתה רוצה מהם. זה דבר שצריך להיות ברור מההתחלה.
“אז אנחנו רוצים להתחיל את המשחק עם הכדור מאחור. אנחנו שמים את תבניות המשחק המתאימות לכך, מסבירים את זה, צופים בסרטונים, לומדים את היריבה. לאחר מכן, אחרי שהפכנו למושלמים בשלב הראשון הזה, אתה מתחיל בתהליך הייצור מקדימה. יש לך מערכים לכך, תיאום, קשר בין השחקנים”.
את זה ניתן לראות באופן משכנע במהלכים שראו את וויליאם קרבאליו פותח את ההגנה של ברצלונה עם כדור לג’וניור פירפו שסיים בשער הראשון שלהם בקאמפ נואו, או של סרחיו קנאלס שעשה את אותו הדבר בשער הרביעי, שלא לדבר על הביטחון של מארק ברטרה בבניית כל מה שקורה מאחור.
העובדה שהמשחק הסתיים ב-3-4 מתוח אך מרגש רק מוסיפה להנאה, תוך כדי שהיא גם משקפת את אותו סיכון מובנה של איך שסטיין משחק – אבל הוא מתעקש שמדובר בסיכון מחושב.
“בשבילי, זה תמיד יוצא טוב”, הוא אומר. “אני כאן עם הביצים שלי על כף המאזניים, כמו שאומרים, כי זה נכון שאני משאיר שטחים מאחורה כשאנחנו תוקפים. היריבה יכולה לנצל את זה אבל, עבורי, לייצר סכנה, להחזיק בכדור, לשחק גבוה במגרש – זה הרבה יותר מהנה. זה הופך את הכל לקל יותר. וכשמטרתך העיקרית היא להגן, היריבה תיצור יותר מצבים. וגם לזה יש את הסיכונים שלו.
“יש לנו את השליטה שאנחנו רוצים, וזה מאפשר משהו אחר. הקבוצה שלנו מאוד עקבית ברמת הביצועים שלה”.
אבל בהתחשב באיך שבטיס משחקת, ואיך שהם לא ברמה של ברצלונה מבחינה טכנית, איך אתה משלב בהצלחה מהלכים קולקטיביים של הקבוצה עם ביטוי עצמי של אינדיבידואלים? כמה חופש הוא יכול לתת לכל שחקן? התשובה של סטיין מסכמת כל כך הרבה מהגישה והיחס שלו לכדורגל.
“יש רק שחקן אחד שאי פעם הכרתי שיש לו את היכולת באמת באמת להכריע משחקים בעצמו, ולשחק בכל מקום. זה מסי. כשיש לך כדורגלן כזה, שיכול לעשות את זה לבדו, אין מה להגיד. ה-10 האחרים הולכים להגיד ‘תן לו לעשות מה שהוא רוצה, הוא ישפר אותנו, וננצח יותר משחקים’. אבל יש רק אחד כזה. לכל השאר יש תפקיד, והם צריכים לשמור על המבנה שלך. ואם יש לך שחקן שכל הזמן מתנתק מחוץ לשיטה והמערך, אתה צריך להסיר אותו. לא משנה כמה הוא טוב. אז אם אתה מנצח משחקים לבד, בסדר, אבל בגלל שאתה לא – אתה גורם לי לאבד איזון. ואיזון הוא הכרחי, מעל להכל”.
סטיין נשאל אם המאזן בליגה השתנה עקב עזיבתו של כריסטיאנו רונאלדו… רק כדי לחזור שוב להתלהבות ממסי.
“כריסטיאנו רונאלדו, במסגרת המאפיינים שלו כשחקן, היה תגלית ורבולוציה של ממש. הוא היה חלק מעידן שסומן בכדורגל הספרדי, כל כך הרבה שערים… הוא היה שחקן חשוב בהצלחות של הקבוצה שלו. אבל אחרים מופיעים ויופיעו.
“עבורי, באמת, האחד והיחיד שהייתי מתאבל קשות מלאבד אותו הוא מסי. הוא מפגיש ביחד את כל מה שאני אוהב בכדורגל. הוא טהור. הוא לא רק דבר אחד. הוא הכל. אני חושב שזו תהיה טרגדיה לאבד אותו. כבר איבדנו את מראדונה בתקופתו, את קרויף… כדורגלנים שסחפו אותי לשבת מול הטלוויזיה ולצפות בהם”.
זה קל לראות איך סטיין חובב שחמט כל כך גדול, ואיך התקשורת הספרדית מעניקה כל כך הרבה יחס לאיך זה מתקשר ומה זה מראה על תובנות הכדורגל שלו. וכמובן שהוא שיחק נגד קספרוב.
“כן, זה נכון. בגלל שאני אוהב שחמט, חייגו אליי יום אחד מאתלטיקו מדריד ואמרו לי שקספרוב היה בעיר לאחת מהתערוכות האלה עם המשחק הסימולטני. אבל הוא גם אוהב כדורגל, ובהתחלה היה משחק. הם שמו אותנו אחד נגד השני במחצית הראשונה, ובמחצית הוא שאל אם אוכל לשחק בקבוצה שלו! אז החלפתי חולצה, התחלתי לקבל את הכדור, לכדרר, והחזרתי לקספרוב את הכדור שיכבוש. הוא בעט על השוער!
“לשחק שחמט נגדו היה חוויה נהדרת. אני עדיין משחק גם נגד הנשיא שלנו, למרות ששנינו גרועים מאוד. לפחות זה הופך את זה למהנה, זה שאנחנו באותה הרמה עוזר לי להירגע, להתנתק – ולשכוח מכדורגל”.
אבל אי אפשר לדמיין שזה יימשך זמן רב.
וסטיין בהחלט יוצר כדורגל בלתי נשכח. זה האפקט שאמונה אמיתית, ומחויבות מלאה, יכולים לגרום.”
