ב-19 ביולי 1936, אותו יום בו פרצה מלחמת האזרחים בספרד, הייתה אמורה להיפתח “האולימפיאדה העממית” בברצלונה. דרך מקורית רפובליקנית לומר כי ישנה אלטרנטיבה לאולימפיאדת ברלין שהתקיימה, כאמור, באותה שנה.
אם כן, יריית הפתיחה הייתה דווקא זו של מלחמת האזרחים ולא זו של מסלול המרוצים בתחרות מאה המטרים. אי לכך, חשבו מארגניה לדחותה לזמן מה. הם לא ידעו כי המלחמה תימשך כל כך הרבה זמן, אף אל תוך מלחמת העולם השנייה. הם גם לא ידעו, למשל, שזו תהיה קץ הרפובליקה הצעירה וכי ייאלצו לגנוז את המשחקים לעולמי עד, בעצם עד לשנת 1992 – אולימפיאדת ברצלונה – אחת האולימפיאדות המרשימות בהחלט בהיסטוריה. מעבר לכך, העיר זכתה לשקם את מעמדה כעיר תיירותית מובילה הודות לשינויים הקוסמטיים מחד ולשיקומה האוטונומי מאידך, בתקופת נשיאותו של הסוציאליסט פֶלִיפֵּה גונזאלס בספרד. ואכן, התיירות לא מפסיקה להגיעה (על-פי סקר משרד התיירות הספרדי 2006-מקום ראשון) לעומת מדריד (מקום חמישי). כך יצא שמסתם עיר, הפכה ברצלונה לעיר קוסמופוליטית של ממש המקדמת תרבויות שונות. לא סתם נאמר בקריצת עין כי מדריד היא בירת ספרד, אך ברצלונה היא בירת אירופה. וכאילו לא די בכך, יש גם צדק פואטי בעניין: מדריד הייתה מועמדת עיקשת לפריז וללונדון לקראת המשחקים האולימפיים שיתקיימו ב-2012. רק ענייני ביטחון לאחר פיגוע הרכבות הגדול בעיר הוריד אותה מן המרוץ. הייתה בכך נקמה מתוקה לאותם קטלאנים רפובליקנים שהעדיפו אפילו את מוסקבה הקרה לעומת מדריד.
“האולימפיאדה העממית”, היתה אמורה להיות האירוע הספורטיבי הבינלאומי הראשון של העיר, לקדם את האינטרסים הפוליטיים של הרפובליקה הצעירה בעולם הנאור ולנסות לשכנע ארצות שפויות להחרים את האולימפיאדה הפשיסטית ולהימנע מלשלוח ספורטאים אליה. הייתה גם סיבה נוספת, ברצלונה היתה מועמדת לא רצינית למשחקים האולימפים של שנת 1924, עת הייתה בידה סיבה מספקת לקחת על עצמה את האחריות המוסרית ולהציע אולימפיאדה צודקת יותר. ברצלונה לא סתם הציגה את מועמדותה למשחקים האולימפיים, בשנת 1888 התקיימה תערוכת ה-אָקספּוֹ העולמית, שהפכה לאחד האירועים המרשימים ביותר בתחום הטכנולוגיה בשעתו. בתקופה זו זכתה העיר לתנופת בנייה מחודשת ששינתה את פני העיר. התערוכה התקיימה בפארק הסיוטאדלה שהוקם במיוחד למטרה זו (מי שטייל בברצלונה ודאי מכיר). שער הניצחון והשדרה המובילה לפארק הסיטואדלה היוו כניסה מפוארת אל תוככי התערוכה. אגב, החברה הקבלנית שנטלה על עצמה את המשימה הייתה זו שבנתה את מגדל אייפל. כמאמר מוסגר, המהנדס המהולל גוסטאב אייפל, כן זה של המגדל, הציע את תוכניתו לעיריית ברצלונה כסמל טכנולוגי לאותו אירוע. אולם, ביורוקרטים אפורים בעירייה דחו את ההצעה, לא רק בשל העלויות הגבוהות. הם ראו בתוכנית קונסטרוקציית פלדה מוזרה שאינה תואמת את האופי האורבאני. הם חשקו במשהו יותר מהודר וקלאסי: אם לפריז שער ניצחון, “מדוע שלנו לא יהיה אחד כזה?”. בצר לו, פנה גוסטאב לעיריית פריז והרי זו קיבלה את תוכניתו. המגדל עמד על תילו לקראת תערוכת האקספו שהתקיימה בעיר שנה מאוחר יותר, 1889. אגב, מונומנט קולומבוס אף הוא נחנך בטקס מרשים זה ימים ספורים לאחר פתיחת התערוכה העולמית.
ההצלחה המסחררת של התערוכה נצרבה בתודעתם של אירופים רבים ולא נשכחה כאירוע היסטורי רב ממדים גם שלושים שנה לאחר מכן. מאחר שהעיר ברצלונה הראתה את יכולותיה הארגוניות, ביקשה מהוועד האולימפי בשנת 1921 להיכלל ברשימת המעומדים לאולימפיאדת 1924. עד כדי כך הם היו רציניים בדרישה שלהם, שעוד באותה שנה הוחל הקמתו של האצטדיון האולימפי במוֹנטז’וּאֵיק. אולם, הוועד האולימפי בחר, איך לא, בפריז, ולברצלונה לא נשאר אלא להכין את עצמה לתערוכת אקספו נוספת שתיערך בשנת 1929, תירוץ טוב להמשיך את בניית האצטדיון האולימפי למטרה צנועה זו. מכיוון שהוועד האולימפי קבע מבעוד מועד היכן תתקיימנה האולימפיאדות הבאות: 1928, באמסטרדם וזו של 1932 בלוס אנג’לס, לא נותרה ברירה אלא לבוא בהצעה חדשה לאולימפיאדה הבאה, זו של 1936.
גם תערוכת האקספו של 1929 הייתה למוצלחת ביותר, אי לכך, נשארו שתי מועמדיות סופיות לאולימפיאדת 1936: ברצלונה וברלין. הפעם עיריית ברצלונה ביקשה את תמיכתם הפוליטית של המלך אלפונסו ה-12 והתעשיינים הקטלאנים. אף על פי כן, מפני שנבצר מברלין לארח את המשחקים האולימפיים של 1916 (הללו לא נתקיימו פאת המלחמה הגדולה), ניתנה לה עדיפות מה על-פני ברצלונה. ב-14 באפריל 1931, שבועיים לפני התכנסות הוועד האולימפי להחלטה הגורלית, הוצהרה הרפובליקה השנייה בספרד. אותו מלך שניסה לעזור קודם לכן, נאלץ לצאת לגולה. אמנם פרָנסֶסק מַאסִיה, הנשיא הרפובליקני החדש בקטלוניה, ניסה לשדר עסקים כרגיל בפני הוועדה, התהפוכות הפוליטיות והאי-יציבות שבאה בעקבותיה סתמו את הגולל. ברלין הפכה למועמדת המוחלטת. בוועדה הזאת רק 16 צידדו בברצלונה, לעומת 43 לטובת מועמדותה של ברלין.
נכון, סיבות פוליטיות הביאו לכך שברלין זכתה לארח את המשחקים, אך עוד נכונו לנו תהפוכות פוליטיות רבות! בשנת 1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון. היטלר ראה במשחקים האולימפיים הזדמנות פז תעמולתית ממדרגה ראשונה להראות לעולם את חוסנה הפיזי והמנטלי של ארצו המתחדשת. לעת עתה העולם הבליג וכך גם הוועד האולימפי. אולם חוקי נירנברג הגזעניים, שנחקקו ב-1935, העלו ספקות רבים לגבי מתן הכשר מוסרי למשחקים בברלין. בארצות הברית קם ארגון שביקש להחרים את המשחקים ודרש להעתיקם לארץ אחרת. בפברואר 1936 התקיימו בחירות כלליות ברפובליקה הצעירה בספרד. החזית העממית במדריד חיזקה את כוחה, וכך גם חזית השמאל בקטלוניה. באותה תקופה קם הוועד העממי לספורט בקטלוניה, שבראש מעייניו עמד קידום הספורט בקרב העם, כלומר לבטל הבדלי מעמד בתחום הספורט שכן מועדונים בורגניים פרטיים או כאלו אליטיסטיים היו סלקטיביים במיוחד ולא אפשרו כניסתם של אנשים ממעמד הפועלים, למשל.
כך גם קם הרעיון של אירוח ספורטיבי בינלאומי שיהווה אלטרנטיבה צודקת לאולימפיאדת ברלין. במאי 1936 החלו ההכנות החפוזות ל”אולימפיאדה העממית”. היו ברשותם שלושה חודשים בלבד בכדי להפיק אירוע עולמי שכזה! קמו ועדות אולימפיות ונציגויות בערים הספרדיות השונות כדי שיהוו מרכזי ספורט שכן ברצלונה חסרה מתקני ספורט הראויים לתחרות שכזו. הוכן לוח הזמנים המתאים לאירועים השונים ונוצרו קשרים ענפים עם מדינות שמעבר לים. מאות אלפים שינסו מותניים בהכנות, פרסום, בבניית אזורי מגורים נאותים לספורטאים וכן בתחום ההסברה. קמה תנועה עממית של ממש במתן עזרה ללא תגמול כספי. ההתלהבות הייתה בשיאה. נרשמו לאולימפיאדה העממית כ-6,000 ספורטאים מ-29 מדינות! הישג נאה בהתחשב לזמן הקצר שעמד לרשות העיר, ובכך שרבים מהמדינות העדיפו לשלוח את נציגיהם לברלין משום שזו הייתה האולימפיאדה “הרשמית”, ולמרות הסתייגותם מההתנהלות הפשיסטית של המדינה, נטען כי הם עושים הפרדה מוחלטת בין המשחקים לשלטון הקיים. רק לסבר את האוזן, באולימפיאדת לוס אנג’לס 1932 השתתפו כ-1,400 אתלטים מ-40 ארצות, ואילו במשחקים של ברלין בסך הכול השתתפו 4,106 ספורטאים מ-49 מדינות.
האולימפיאדה העממית הייתה אמורה להימשך כ-4 ימים, מה-22 ל-26 ביולי, שנת 1936. מכיוון שההיענות הייתה גדולה מהצפוי, הוחלט להוסיף שלושה ימים (מה-19 ל-26 ליולי). כלומר, היה מדובר בשבוע, מחצית הימים מאולימפיאדה מסורתית באותם הזמנים. להלן מספר ארצות שהבטיחו את השתתפותם באולימפיאדה זו: שוודיה; שוויץ; הונגריה; פלשתינה (משלחת אנגלו-יהודית-ערבית); מרוקו; אנגליה; ארה”ב; צרפת; בלגיה; קנדה; נורווגיה; יוון; פורטוגל; דנמרק; צ’כיה; ספרד, בין היתר. המעניין באולימפיאדה הזו, היא העובדה שניתנה האפשרות לשתף נציגים מלאומים שונים חסרי מדינה כמו חבל גליסיה, או חבל הבאסקים, אלזס לוריין (בשעתו), אפילו מרוקו שעדיין לא זכתה לעצמאותה בתקופה זו, ונציגות מיוחדת של ספורטאים מהגרים יהודים בעלי אוריינטציה אנטי-פשיסטית. המשלחת הגדולה ביותר היתה אמורה להיות זו הצרפתית עם למעלה מ-1,500 ספורטאים. התחרויות השונות התחלקו ל-19 קטגוריות: אתלטיקה קלה, כדורגל, רוגבי, כדורסל, טניס, כדוריד, פינג פונג, מרוצי אופניים, איגרוף, האבקות חופשית, בייסבול, שחייה, כדור באסקי, קליעה למטרה, גלישה באוויר, חתירה, התעמלות קרקע, שחמט וכדורת. לשם ההשוואה, באולימפיאדת לוס אנג’לס 1932 היו תחרויות ב-14 קטגוריות בלבד ואילו במשחקי ברלין 22 קטגוריות.
טקס פתיחת האולימפיאדה נשמר למונז’ואיק, באיצטדיון האולימפי שעל ההר שמרו את האופציה לתחרויות העיקריות – ריצה, כדורגל, רוגבי ואתלטיקה קלה. גם אצטדיונה של קבוצת הכדורגל ברצלונה, הלס קורטס, אמור היה לקבל תפקיד ראשי בנשיאת נטל המשחקים.
ב-18 ביולי, יום לפני פתיחת האולימפיאדה העממית, עשו את כל ההכנות האחרונות, חזרה גנרלית לטקס הפתיחה: תהלוכת ספורטאים, דגלים, בלונים, המוני אנשים, תזמורות פולקלוריות, ריקודי עם קטלאניים, זיקוקין די-נור, אפילו ההמנון הרשמי של האולימפיאדה היה מוכן. מסופר כי אצטדיון מונז’ואיק היה מלא מפה לפה, אנשים נשארו לישון על כר הדשא בכדי להבטיח לעצמם מושב ליום המחרת.
אכן ב-19 ביולי נורתה יריית הפתיחה, לא זו של האולימפיאדה, כי אם מלוע רובהו של חייל אלמוני שלא ברור עדיין אם היה פשיסט או רפובליקני. מה שידוע הוא כי במלחמה הזאת נהרגו כמיליון וחצי אנשים, אזרחים רבים חפים מפשע מצאו את מותם או נשארו ללא קורת גג, ללא אם, אב, או אחים. רבים הפכו נכים. ילדים רבים הפכו יתומים או מצאו את מותם בטעות או שלא בטעות; משלחות הספורטאים מן הארצות השונות הדירו רגליהן לעבר ברלין, בכללן ארה”ב ואנגליה או אפילו צרפת בעלת המשלחת הווירטואלית הגדולה ביותר לברצלונה. לא זכור לי איזו מדינה מהרשימה שמניתי אכן החרימה את אולימפיאדת ברלין, פרט למשלחת היהודית (נטולת המדינה-לשעתו) שהוזמנה לברצלונה. רק ג’סי אוואנס האצן האפרו-אמריקאי הראה כי בכל זאת הגזע הלבן הוא לא הנעלה מכולם.
אני לא יודע אם מסתתר מוסר השכל מבעד לעובדות היבשות הללו, אם עלינו ללמוד משהו, אם באמת הכוונה יותר חשובה מהמעשה, או “הדרך אל הגיהנום רצופה כוונות טובות”, עזבו אתכם מקלישאות.
פוסטר שהוכן לאירוע “אולימפיאדה עממית 22-26 ליולי”. שימו לב, גם בשפה הגרמנית. 
סיכה שהיתה אמורה להיענד בגאון על דש חולצות הספורטאים הגאים.
