מרטי פררנאו, אחד הכותבים הטובים שאפשר למצוא, אמר כמה מילים על מסי, שתרגמנו לפניכם.
כשמסי יפרוש, כדורגל ייראה כמו ספורט אחר ויהיה חלל ענקי. אנחנו נראה אבל ענקי, ארוך כמו צום. אבל בממדים קולוסאליים. בור בבטנו של הכדורגל. כשמסי יפרוש, הדרך בה אנו מסתכלים על כדורגל תשתנה כי נתחיל להיות מודאגים מלזכור מה היה וכבר לא נמצא. מסי הוא הדבר הקרוב ביותר שיש לוודאות. מסי הוא ההבטחה שהבלתי אפשרי, הלא ייאמן, הלא בטוח והלא סביר יקרו. שלא משנה כמה זה קשה, זה יקרה. בספורט של אי-ודאות, תאונות ואקראיות, מסי עומד איתן על ודאות: מה שלא יכול לקרות, קורה. מפני שהוא מסי, שהפסיק להיות סתם שם עצם והפך לתואר הפועל של הסיבה: למה דברים קורים? כי מסי.
כשמסי לא יהיה על המגרש יותר, הכדור יהיה יתום בחיפושו אחר מישהו אחר שיטפל בו ויטייל עמו בכל הדרכים היפות. עייף מיחס לא טוב, הכדור יהיה הראשון שיבכה על פרידתו של מי שאהב אותו כל כך הרבה. הוא בוכה קצת עכשיו, כשצ’אבי עזב אותנו לקטאר ופירלו לארצות הברית. הוא בכה כשזידאן הלך וכשרונאלדיניו הרס את עצמו, אבל שום דבר מזה לא ישתווה לפרידה ממסי, שיפער תהום אינסופית, בור לא ידוע. כשמסי לא יהיה פה, הזמן יילך אחורה ואנחנו נחזור לאיזה מקום פרה-היסטורי בו הכול התחיל, עוד מסע ארוך בחיפוש אחר הנבחר.
כי זה יהיה ככה. מיליוני אוהדים ברחבי העולם יצפו בכל צעד ובכל מחווה של איזשהו יורש לכאורה, שייבחן על ידי קוראים בקפה בחיפוש אחר הסימן שינבא את בואו של הנבחר החדש, של האיש שלא רק מלטף את הכדור, אלא גם עושה את הלא סביר, הבלתי צפוי והבלתי אפשרי. אלו יהיו זמנים של חרדה וייסורים בהמתנה לחזרתה של הוודאות. אולי תקופה שתימשך 30 או 100 שנים, מי יודע. זמנים אפלים וריקים, זה מה שיהיה, בהם הכדורגל לא ייראה לנו אותו הדבר. ופה טמונה הגדולה האמיתית של מסי.
