הטור של שי:
ג׳ורדי סרה הוא אחד מבעלי הטון הכבדים ביציע העמידה של בארסה מאחורי השער, ׳גראדה ד׳אנימסיו׳ כפי שהוא מכונה בקטלאנית. יציע העמידה נחנך העונה אחרי עיכובים של 4 שנים (בירוקרטיה והסדרים עם המשטרה המקומית), וכבר זכה לתמונה שתלך בוודאות למוזיאון של בארסה כשמסי נתלה על שלט הפרסום וחגג עם האוהדים שלא ידעו את נפשם מרב אושר.
ביום שישי הוא התראיין ברדיו וכך הוא מספר: ״גם אחרי השער של קבאני לא הפסקנו לעודד, הייתה אווירה אחרת באיצטדיון, כמו משהו קוסמי. השער של סרג׳י רוברטו היה טירוף חושים, לא האמנו שזה קורה, היינו באקטסזה והתחלנו לקפוץ לכיוון הדשא, ואז ליאו בא וחגג איתנו. אתה מבין מה זה? אני משתגע, מסתכל לשמיים מרב אושר ופתאום אני רואה בזווית העין זקן וחולצה של בארסה וקולט את אלוהים בא לחגוג איתנו. זה הרגיש כמו הולדת ישו ואלוהים הגיע להשגיח שאנחנו שמחים״.
את המשחק הזה ראיתי בסן פרנסיסקו, הייתי שם לרגל עבודה. קצת לפני המשחק ברחתי מעמדת העבודה למקום עם ספה, הנחתי את הלפטופ על הברכיים והתחלתי לראות. 11:45 בצהריים, שקט מוחלט. כדי לא להראות כמשוגע התורן שמביע התלהבות ממסמכי אקסל, את צעקות ה״ישששש״ הכלתי בפנים (בכל זאת, אופן ספייס).
בשער השישי של סרג׳י רוברטו לא האמנתי. למוד ניסיון מהשער ההוא של בויאן נגד אינטר, חיכיתי שניה (שנראתה כמו נצח) להסתכל על הקוון, ואז נפל האסימון. קמתי, הנחתי את הלפטופ בעמדת העבודה, נכנסתי לשירותים ודפקתי את הצרחה של החיים.
זוכרים את הפוסטים בבארסה מאניה ב-4 לפנות בוקר של יום חמישי? זה אני. לחזור לעבודה אחרי אירוע כזה אי אפשר, אז מה עושים? מעלים פוסטים 😂 ומסתכלים איך כל העולם מחוץ למדריד ואולפן ליגת האלופות משתתף איתנו בחגיגה.
72 שעות אחרי, עדיין קשה להאמין למה שקרה. ואם לנו קשה לנחות על הרגליים, נסו לדמיין איך מרגישים השחקנים לפני משחק חוץ לא קל בלה קורוניה.
תהנו מהרגע, העונה עוד ארוכה ויהיו עוד הרבה דפיקות לב. לא משנה כמה בארסה תאכזב אתכם, והכתם השחור בפאריס היה חתיכת כתם, היא תמיד תדע להחזיר.
ויסקה בארסה!
שי.
