אנחנו ממשיכים להניח את הלבנים לאגף ההיסטוריה החדש שלנו עם ביוגרפיות מהעבר: הפעם, גיז’ה אמור.
עד לתופעה של השנים האחרונות (מסי, אינייסטה ושות’), כל כוכביה הגדולים של ברצלונה היו זרים. הקאנטרה ידעה תמיד לספק את הצוות המסייע, אך רק מעטים משחקני הבית הקטלוניים הצליחו להתבלט באמת. לרוב, יוצאי מחלקת הנוער של בארסה שיחקו אמנם עם הלב ברגליים, אך רובם התקשו להתעלות מעל לבינוניות. מעבר לכך, בארסה התקשתה לשמור על אחידות באיכות של שחקני הנוער, והמאמנים השונים לא יכלו להנות מהנחת בידיעה כי מחכים שחקנים ראויים בכוחות המילואים.
ובכל זאת, יוצא מן הכלל יחיד היה. קיים סוג שחקנים אחד בו הקאנטרה הקטלונית מתמחה באמת, ותמיד ניתן להיות בטוח כי הכשרון הגדול הבא מתבשל. מפוסטה וסגארה ועד לשאבי ואינייסטה, קשר חושב הוא התפקיד המסורתי לשחקנים קטלוניים בברצלונה, ואחד שרק לעתים רחוקות התבסס על רכש. אותם שחקנים אשר יודעים מגיל בית-ספר כיצד בארסה צריכה לשחק, ויודעים להפעיל אותה בהתאם על המגרש.
הדרים טים של קרוייף, לא הייתה שונה בפן הזה. את הברק ההתקפי השאירו לכוכבים זרים ושחקני רכש ספרדים, אבל ניהול המשחק נותר ברגליים של שני בחורים מקומיים – ג’וזפ גווארדיולה וגיירמו אמור.
כמעט מקומיים, למען האמת. אמור נולד בבנידורם, אליקנטה, אשר נמצאת במדינות הולנסיאניות. אך, למעשה מרבית התושבים באזור זה הם קטלונים, בייחוד מחוץ לולנסיה עצמה. בגיל 12 הוא כבר עבר להתגורר בבירת קטלוניה עצמה, לאחר שמרטינז וילסקה, סקאוט הנוער, לקח אותו ל”לה מאסיה”. כמו כל השאר, גם אמור התקשה להסתגל לחיים בלי משפחתו תחילה, אך במהרה עלה על דרך המלך. תחת קרלס רשאק כמאמן, החל הנער מאליקנטה את מצבור התארים העצום שלו בקטלוניה. בשנות הנוער שלו צבר גביעים ואליפויות, וצד את עינם של מאמניו. למעשה, כבר בגיל 14 זכה בכבוד להחליף את דייגו מראדונה במשחק משולב מיוחד של קבוצות המועדון, לציון חנוכת המיני-אסטדי.
בקיץ 1988, הגיעו השמועות על יכולתיו של הקשר להגיע עד ליוהאן קרוייף. לאחר מיטב ההמלצות של קרלס רשאק, אשר הכיר היטב את מעלותיו של הקשר, הקפיץ המאמן את אמור לקבוצה הבכירה. כבר במחזור הראשון של העונה ערך אמור את בכורתו, בדרבי מול אספניול. שבע דקות לסיום, החליף הקטלוני את יוזביו סאקריסטן בנצחון 0-2. אמור במהרה הפך לשחקן הרכב בדרים טים המתהווה, וב- 1989 זכה בתוארו הראשון – גביע המחזיקות לאחר נצחון 0-2 על סמפדוריה. בתוצאה זהה ניצחה בארסה את ריאל מדריד בגמר הגביע שנה אחת מאוחר יותר, כאשר אמור מבקיע את השער השני. תוצאה זו הורידה לחץ רב מיוהאן קרוייף, אשר לא הצליח להביא תארי אליפות ואנשי ההנהלה החלו אט-אט לאבד סבלנות. מכאן ואילך, התארים נפלו על אמור כמו גשם. אך כידוע, לכל מטבע ישנו צד שני. בגלל השעיות, החמיץ הקשר שני גמרים אירופיים רצופים – ראשית את ההפסד 1-2 למנצ’סטר יונייטד בגמר גביע המחזיקות, ועונה מאוחר יותר את הנצחון הגדול על סמפדוריה בוומבלי. שנתיים מאוחר יותר הוא קיבל את ההזדמנות להיות חלק פעיל בזכייה, אך הסוף המר של אותו ערב באתונה מוכר לכולנו. ההפסד למילאן התרחש ארבעה ימים בלבד אחרי הזכייה באליפות אשר רשומה על שמו של אמור כמעט כמו זה של דיוקיץ’. במחזור הלפני האחרון, התארחה ברצלונה בברנבאו ורק נצחון היה משאיר לה סיכוי לזכות באליפות רביעית ברציפות. אמור כבש את השער היחיד במשחק 13 דקות לסיום, ואפשר לנס של המחזור האחרון להתרחש.
עם ההפסד באתונה תם תור הזהב של ברצלונה. לאחר עזיבתו של קרוייף פחתה חשיבותו של אמור במערך, והוא נאלץ לראות הרבה יותר ספסל. בכל זאת, הוא המשיך לקטוף תארים, תחת רובסון וואן-חל. אבל, אצל ההולנדי אמור מיעט מאוד לשחק, ובסיום עונתו הראשונה הודיעה בדמעות על עזיבתו לאחר 10 שנים בקבוצה הבוגרת. הוא עזב את ספרד לשנתיים בפיורנטינה, כולל צמד משחקים מול בארסה. בשני מביניהם, המחזור האחרון של שלב הבתים השני, הכניס ג’יובאנטי טראפטוני את אמור בתוספת הזמן, לתשואות הקהל. לאחר מכן, הוא שב לספרד לשנתיים בעולה החדשה ויאריאל. בקיץ 2002 נותר הקשר ללא קבוצה, אך סרב לפרוש. וכך, התגלגל הוא עד לליבינגסטון הסקוטית, בה בילה את עונתו האחרונה בקריירה.
במדי הנבחרת, אמור שיחק ב- 39 משחקים ולקח חלק באליפויות העולם של 1994 ו- 1998, כמו גם אליפויות אירופה של 1992 ו- 1996. מאזנו בנבחרת ספרד עומד על 19 נצחונות, 14 תוצאות תיקו ו- 8 הפסדים.
בסך הכל, אמור שיחק ב- 564 משחקים בסך הכל, מה שמעמיד אותו אחרי קרלס רשאק (665) ומיגלי (670) בלבד. מתוכם, 432 משחקים היו רשמיים, בהם מצא 66 פעם את הרשת, כולל השער ה- 500 של ברצלונה במפעלים האירופיים וה- 4,000 בליגה הספרדית. במאזנו בסך הכל 17 תארים עם ברצלונה: 5 אליפויות, 3 גביעים, 4 סופרקופה ספרדיים, גביע אירופה, 2 גביעי מחזיקות ו- 2 סופרקאפים אירופיים.
לאחר סיום קריירת המשחק שלו, מינה אותו לאפורטה כמנהל מחלקת הנוער של המועדון. הוא היה מהאחראים על הקמת הסיוטאט אספורטיבה מהצד של מחלקות הנוער. ב 2007 הוחלט לא להאריך את חוזהו, וזמן קצר לאחר שיחרורו מהמועדון הוא נפצע קשה בתאונת דרכים. טיפול נמרץ של שבוע הוציא אותו מכלל סכנה.
לאחר פיזיותרפיה ושיקום שארכו כמעט שנתיים, הוא חזר לבארסה ב 2010 כבכיר במחלקות הנוער. סנדרו רוסל ציין את המאבק של אמור למען החיים כאחד מההשראות הגדולות ביותר עבורו, ובטח עבור הילדים.
