הבוגדים

כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול על הבוגדים הגדולים בהיסטוריה של בארסה.

ב 93/94, בליגה הספרדית היה מותר רק ל-3 שחקנים זרים לשחק, באותו זמן. לבארסה היו 4: לאודרופ, סטויצ’קוב, קומאן ורומאריו. בהתחלה קרויף, שהיה לו אגו יותר גדול מלארבעתם ביחד, שלט ברוטציה באופן טוב יחסית, אבל כמו קרויף, בהפסדים (והיו כאלה בהתחלה שדירדרו אותנו עד למקום השישי), הוא קשר כל הזמן את הכישלונות האלה לחריסטו ו…לאודרופ. לקראת סיום העונה לאודרופ מצא את עצמו יותר ויותר בספסל ומשם התלקח הפיצוץ, כולל הגראן פינאלה בפיאסקו שלנו באתונה. וכל האש הזאת בזמן שמדברים על הארכת חוזה לקוסם הדני, והנשיא נונייס נכון לאותם רגעים צידד בקרויף. נכון לאותם רגעים.

אני אהבתי את לאודרופ. הקהל גם מאוד התחבר אליו, ואני זוכר עד היום אותם בקאמפ נואו קוראים לו להשאר במשחק האליפות מול סביליה.

הבחור סיים חוזה ו…חתם במדריד. אני לא זוכר את הסכומים, אבל דיברו על אחד משלושת שיאני השכר הגדולים בעולם בחוזה החדש שלו. נונייס דיבר על כלכלה שפויה (פחחח).

במשחק בו לאודרופ חזר לקאמפ נואו היה בוז שני רק ליודאס. באותם רגעים זה הרגיש כמו משחק נקמה פרופר. לא זרקו ראשי חזיר, אבל באותם ימים בהם מכרו פחיות ובקבוקים במזנונים (היום יש רק פלסטיק) וזרקו עליו מספיק כאלה. ניצחנו 0-3 עם אותו צמד של קודרו וקינוח של…פיגו, ובמחצית השנייה עד הסיום האנטי-לאודרופ דעך עם הבטחת הניצחון.

ברטרו-פרספקטיבה, כמקצוען, ללאודרופ לא היו הרבה לבטים. הציעו לו חוזה חדש מחורבן וחיכה לו על הספסל רס”ר עם אגו שרק מחכה לפקוד עליו לצבוע את הכביש. מדריד הציעה לו להיות כינור ראשון עם חוזה מטורף, והוא בחר בהם.

כבלאוגרנה, ואת זה אי אפשר לנתק, זה כאב מאוד. הוא היה אליל לגמרי, השחקן הכי אלגנטי במגרש, ואחד שהתחברו אליו בקלות (להבדיל מרומאריו). כמו שתומר אמר, לאודרופ מדגיש את החויה בטעימה מ-2 הצדדים, אבל רואים שיש לו יותר סימפטיה אלינו. הוא עדיין משחק פעם בכמה זמן עם הותיקים של המועדון, קופץ מפעם לפעם לאימונים בסיוטאט אספורטיבה ושומר על קשר עם החבר הטוב (מאוד) גווארדיולה.

לואיס מייה:

מייה היה תוצר נאה של הקאנטרה שלנו, וה-‘4’ הראשון האמיתי שיצא מהלה מאסיה. הוא ערך הופעה ראשונה בבוגרים בעונת הבכורה של קרויף (1988), ועל פי דעת כולם היה אחד הקשרים הטובים בליגה, אלא שמדריד שלטה ביד רמה באותו זמן בליגה עם כל מיני עייטים וסאנצ’ססים מחוננים. מייה בלט תחת הצל של מדריד, וגם קיבל זימון למשחקים האחרונים של הנבחרת לקראת המונדיאל באיטליה.

אלא ש…לקראת סיום החוזה שלו ב 1990, הוא דרש משכורת של מגה-כוכב (כמו קומאן וחבריו), ולקרויף, שהייתה לו אג’דנה ברורה בנוגע לשכר של שחקני בית, אמר “בשום פנים ואופן”. מייה לא הגיע 3 ימים לאימון והודח מהסגל לגמר הגביע באותה שנה מול מדריד… (אתם זוכרים מה הייתה התוצאה)

בכל מקרה, אז קרויף הדיח את מייה, שכעס ורשף, ו…חתם במדריד. לימים קרויף התוודה שהוא ויתר על מייה לטובת איזה ילד אסמתי מסנטפדור שלימים יקח את הספרה ‘4’ למחוזות שטרם ראתה.

מייה עצמו קרע רצועה בעונה הראשונה שלו במדריד. אבל היה בסדר אצלהם בעונות לאחר מכן. הברסלוניסמו עצמו מאוד כעס עליו, אבל ההצלחה של הדרים טים ציננה מאוד את הבריחה שלו. מייה עזב ב 1997 את הברנבאו (לולנסיה) אחרי שנפצע שוב ב 96/97 ופינה את המקום שלו במגרש לרדונדו, שלא הסתכל ממש אחורה.

סתם אנקדוטה משעשעת: כשרדונדו הגיע למדריד, הוא תמיד נפל בהצבעות של האוהדים מול מייה לגבי מי צריך לשחק. טענו שהוא “שחקן של מאמן” (כי ולדאנו הביא אותו כנדוניה מטנריפה), וקיללו אותו שהוא רך מדי. זיכרון קצר כצפוי אצל המדרידיסטאס, שמאוננים בכל רגע אפשרי על “התקופה של רדונדו”.

אלבט סלאדס:

סלאדס עצמו היה בשנתון “המיני” המפורסם עם דלה פנייה, רוז’ר, טוני ולמסאן, קיקה אלבארס ומורנו, ונתפס כיותר אחראי בעיניי לואיס ואן חאל. הוא הבליח לכמה משחקונים בזמן שירת הברבור של קרויף ורובסון, ואת האימפקט האמיתי בקבוצה עשה כשגווארדיולה עבר את הפציעה הקשה שלו ב 97/98. וואן חאל החליט לשחק איתו כ-‘4′ והאמת שהוא עשה עבודה טובה יחסית, וגם זכינו בדאבל (הוא היה מפורסם בזה שקפץ לקהל בפלאסה סט’ ז’אומה).

גווארדיולה לא התאושש מהפציעה בזמן למונדיאל 98′ וסלאדס גם תפס את המקום שלו בצרפת (היה גרוע מאוד מול ניגריה והודח עם שאר הנבחרת).

הוא החל להעלם ככל שגווארדיולה חזר לכושר, והחליט שזה זמן טוב לתפוס תחת על הגב של בארסה ולבקש…חוזה כמו של ריבאלדו. למה, לא, למה לא. באותו זמן, החלו שמועות לגבי הסכם סודי עם מדריד והקהל הגיב בהתאם. נונייס אמר בשום פנים ואופן להארכת חוזה ו-ואן חאל התחיל להדיח אותו באופן סיסטמטי מהסגל. גם בגלל שגווארדיולה שיחק טוב מאוד, וגם בגלל שהיה איזה ילד אחר מטראסה שעלה לאט לאט מבארסה ב’ ובצניעות הרבה יותר מדודה, איזה צ׳אבי הרננ משהו.

סלאדס היה אמור לסיים חוזה ביוני 2000, אבל בגלל שואן חאל ונונייס הטילו וטו על הישארות שלו בסגל, הוא הושאל לעונת התקררות עם חיים רביבו בסלטה ויגו. בסיום אותה עונה היה ברור לכולם שהוא הולך למדריד, ושם הוא אכן סיים. במדריד הוא היה נוראי/ ושיחק רק במשחקי גארבדג’ טיים. ההישג הכי גדול שלו היה מירוץ עם פרראי בלה קסטיאנה (האיילון של מדריד) עם מישהו מהקאנטרה של מדריד שבסיומו שניהם עשו טוטאל לוס, בלי נזק גופני כבד מדי.

ברנד שוסטר:

גבי שוסטר הייתה שחקנית מפורסמת ובהתחלת הקריירה של ה”מלאך הבלונדיני” היא הייתה לא פחות מפורסמת ממנו, ולא פחות משוגעת ממנו. שוסטר היה שחקן מוכשר בלי ספק, אולי אחד הקריאטיביים ביותר שלבשו את החולצה שלנו, אבל לצד זה הוא היה אגואיסט, אנוכי ולעיתים מוזר. הדברים החלו להיות ממש מוזרים ב 1981 כשגבי בעטה בסוכן של שוסטר והפכה בעצמה לסוכנת שלו! משם זה כל הזמן נע בין הפסקת אש לשלום כשאחרי כישלונות היא יוצאת נגד המאמן (אודו לאטק בזמנו), הוא מגבה אותה, זה משעה אותו, זה מחזיר אותו, בקיצר בלגאן של ממש.

זה נרגע קצת עם ההצלחות של בארסה, אבל כמובן התפוצץ אחרי הפיאסקו מול סטיאווה בוקרשט בסביליה – שוסטר אמר שהוא רוצה לעזוב, נונייס אמר ׳יש לך חוזה׳, ומה אמרה גבי? “אין בעיה, תשב ביציע”. כל פעם שניסו לעשות סולחה הזוג פוצץ ולקח את כל הסיפור לבית המשפט, בסופו של דבר הוסכם בצורה ביזיונית ששוסטר יחזור לשחק עד תום החוזה שלו וזה מה שקרה. אלא שהאדון שיחק בלי חשק בעונת הפנסיה שלו, הקהל שרק לו בוז ובסיום העונה הוא חתם במדריד. כאילו לא מספיק שנאו אותו.

בכל מקרה, הזיכרון מכהה את התקופה ההיא. השם של שוסטר לא מככב במוזיאון אבל הוא נחשב לעוד שכיר חרב טוב שעבר פה. עד לקדנציה שלו במדריד הוא התבטא חיובית כלפי בארסה, משם הוא חזר קצת לשורשים לבנים, אבל מאז שבעטו בו משם, יש לו בעיקר ביקורת שלילית עליהם. שכיר חרב כבר אמרנו?

לואיש “יודאס” פיגו:

הסיפור של פיגו נע (כמובן) סביב כסף, אך בעיקר בזכות מערכות הבחירות שהתקיימו באותה תקופה לנשיאות שלנו וכמובן לנשיאות של ריאל מדריד.

עוד לפני היורו המוצלח בהולנד, היה ברור לכל אוהד שפוי שפיגו הוא שחקן על, ולבטח מהשלושה הטובים ביותר בעולם.

באותו קיץ היו בחירות בברצלונה. פיגו חידש חוזה בקיץ 1999 (מחוזה עלוב שהיה לו עד לאותה תקופה) לחוזה שמיקם אותו בדרגת השכר שנייה. אחרי עונה טובה מאוד יחסית, הוא ביקש שידרוג חוזה לדרגה של הכוכב מספר 1 בקבוצה, אבל הנשיא נונייס השתהה והשתהה, עד שהגיע כבר מאי, ומשם המועדון עבר להנהלה זמנית בשל הבחירות ובמתכונת זאת שומרים על תיפקודו של המועדון לקראת הבחירות בלי לדון בשום הארכת חוזה ועניינים פיננסיים (ברתומאו היה הראשון שפרץ את זה עם הרכש של ארדה טוראן).

במדריד התקיימו גם בחירות. אף אחד לא חשב שפלורנטינו פרס יתמודד על הנשיאות אחרי הכישלון שלו מול ראמון מנדוסה ב 1995, אבל הוא בכל זאת התמודד. לורנסו סאנס, הנשיא המכהן, היה מבושם עד הגג בזכייה השנייה שלהם ב-3 שנים בליגת האלופות והיה בטוח שזה היה מספיק כדי להשאיר אותו בכס המלכות. למרות ההצלחה המופלאה באירופה, האוהדים במדריד לא היו מרוצים. הקבוצה נראתה כמו גנון, סיימה חמישית בליגה ובכל שני וחמישי הפפראצי חגגו על היציאות של השחקנים למועדונים, מסיבות שתייה בחדר ההלבשה ועוד ועוד. האשימו אותם שהם רק מופיעים במשחקים גדולים באלופות. מבחינה פיננסית העיתונים ‘אל פאייס’ וה׳אקונומיסטה׳ חגגו על מדליפים מתוך המועדון (או שמא, מדליפים של פלורנטינו) שהזהירו על קריסה כלכלית.

פלורנטינו התגלם כמשיח. לא רק שהוא הבטיח להציל את מדריד מקריסה כלכלית, הוא הבטיח שפיגו, השחקן הטוב בעולם, יהיה מדרידיסטה. ויתרה מכך, הוא הצטלם עם הסכם מקדים שמבטיח את ההגעה שלו, ואם זה לא יקרה, הנשיא ישלם את כל דמי הסוסיוס של מדריד לעונת 00/01, סדרי גודל של 45 מיליון דולר.

עם הזמן נחשף שהסוכן של פיגו בזמנו, ז’וז’ה ויירה חתם עם פלורנטינו את ה-פרה-הסכם לשחק במדריד אם פלורנטינו יזכה. הכוכבית שהסוכן טען שהתבררה לו רק בדיעבד: אם פיגו יסרב לשחק, הוא יאלץ לשלם את 45 המיליונים לפלורנטינו.

ויירה טען אחר כך שהחתימה על החוזה הייתה לצרכי מיקוח בלבד מול ההנהלה החדשה של בארסה לחוזה של כוכב על ולא יותר מזה. העיתונים בברצלונה טענו שפיגו היה כבר סגור במדריד עוד לפני שבכלל התחיל לדבר על שיפור חוזה מול ברצלונה.

פלורנטינו עשה את המהפך הבלתי יאמן וזכה בבחירות, למרות שכל העיתונים ניבאו ניצחון קטן ללורנסו סאנס. אחרי הזכייה הוא שמר על שתיקה בנוגע לפיגו ואמר שיחכה לסיום הבחירות בברצלונה שנערכו כמה ימים לאחר מכן, עם הזכייה של ז’ואן גספארט בהפרש של 6,000 קולות על המועמד השני, לואיס (בן) בסט.

בפרק זמן הזה בין הבחירות למדריד לאלה שלנו, פיגו נעלם. בסופו של דבר ‘ספורט’ ו׳מונדו דפורטיבו׳ מצאו אותו באיזה חוף נידח בפורטוגל ועשו לו שער כפול כשהוא מצטלם עם החולצה של בארסה ואומר: “אני נשאר בברצלונה. פלורנטינו שקרן. אני היחיד שקובע מה יהיה בעתיד שלי. יש לי עסקים בברצלונה, ואני רוצה להשאר שם אחרי הכדורגל. לא משנה אם פלורנטינו יזכה או יפסיד, אני נשאר בברצלונה, תרשמו את זה“.

גספארט ניצח ונטען בזמנו שפיגו שלח את הסוכן לגספארט כדי שהנשיא ישלם את המחיר של שבירת החוזה וישאיר את הפורטוגלי במועדון. גספארט סירב לשלם ואמר: ״אני לא מתכוון לממן את דמי הסוסיוס של מדריד״. 24 שעות לאחר מכן, פיגו הוצג במדריד. חלק מהותיקים אמרו שהוא הצטלם עם פרצוף מבויש, אחרים יגידו שהם הצטלם עם פרצוף שצוחק כל הדרך אל הבנק, על חשבון האוהדים שלו.

השוק הטוטאלי ברחוב הברצלונאי, השתנה בחלוף כמה זמן לשנאה תהומית לבוגד המתועב. בסקרים שלפני המעבר הוא היה תמיד ראש בראש מול ריבאלדו על המקום השני באהדת הקהל (הראשון כמובן הלך לגווארדיולה), ופפ עצמו אמר אחרי הקלאסיקו ההוא של ראש החזיר: “אני יכול להבין את הקהל. אתה יכול לשנוא מישהו כל כך רק אחרי שאהבת אותו כל כך”.

בימים שלאחר המעבר, בצעד חריג מאוד, הבוטיגה של בארסה הזמינה כל אוהד עם חולצה של פיגו, להוריד את השם הבוגדני מהחולצה הקדושה, בחינם ולהחליף אותו בשם של שחקן אחר. הריצו את זה במשך 3 שבועות וסיפרו שהגיעו לשם עשרות אלפי אוהדים. פיגו סגר את 3 הבארים שהיו לו ועוד 2 מסעדות בעיר בגלל שאף אחד לא נכנס לשם. אם אתם זוכרים כמה פעמים הוא נמנע מלהגיע לעיר, גם כשחקן וגם כ”שגריר”, אפשר להבין למה.

פיגו הוא הבוגד הגדול מכולם בגלל שהוא מוג לב מאופס שאינו מתחרט על הצעד הזה גם היום. לבארסה הוא הגיע במזל אחרי שהוא והסוכן האידיוט שלו חתמו על חוזה כפול עם פארמה ויובנטוס, ובתגובה אוופ”א השעתה אותו מאיטליה לשנתיים. זהו בלי ספק ה-סכין בגב הכי חמור שקיבלו אוהדי ברצלונה לאורך ההיסטוריה. קפטן שני, שבורח ליריבה השנואה מכל.

צריך להיות מאוד תמים כדי לחשוב שפיגו הלך ככבשה תמימה אחרי הסוכן שלו ועשו לו מלכוד. למה בכלל לחתום על פרה הסכם עם מדריד? פה קבור הכלב. אתם מדמיינים לעצמכם את אינייסטה חותם על פרה הסכם עם מדריד כדי לקבל חוזה ברמה של מסי? זה הטיפוס ובגלל תאבת הבצע הזאת כל כך שונאים אותו. יתרה מכך, השקרים שהוא הפיץ לא היו מביישים אחרון הקמוביננטורים. כשהעיתונים במדריד חזו את יום ההצגה שלו, בראיון האחרון שלו לכלי התקשורת בברצלונה הוא אמר: ״בתאריך הזה אהיה עם חבריי באימון בברצלונה״.

אגב 2, הוא עדיין חבר טוב מאוד של גווארדיולה, הסנדק של אחת מהבנות שלו. אישתו כזכור קטאלונית…

אגב 3, כשהוא נשאל אם הוא קולה או מדרידיסטה, הוא השיב: ״אני פורטוגזי״. לא צריך להוסיף מילה.

אגב 4, אחרי שיודאס הוצג במדריד, אנחנו “התגאנו” בהחתמה של “יורש ראוי ל-7” (כפי שכינו ב MD), אלפונסו פרס, עוד לפני הקוליסאום שלו בחטאפה.

וזה היה פתח לעידן אפל מאוד…שם קצת בפרספקטיבה את מה שאנחנו חווים היום.

————————————————————————————

ויש גם צדיק בסדום, לואיס אנריקה!

לוצ’ו כידוע פרץ בספורטינג חיחון בעונה השנייה שלו והוא סומן כאחד מהכוכבים העולים של הכדורגל הספרדי. מדריד שמה סכום כסף נכבד על השולחן (בערך 450 מיליון פזטות) ולקחה אותו אלייה. הלבנים בשנה וחצי הראשונות שלו היו נוראיים. דינזוארים כמו בוטראגיניו עדיין רצו על הדשא בברנבאו. המאמנים התחלפו בקצב מסחרר (די ספטאנו, דל בוסקה, בינהאקר, בניטו פלורו ו-ולדאנו) ולואיס אנריקה עשה היכרות אינטימית עם הדשא ועם הספסל, כל אחד בתורו.

אם זה לא מספיק, הוא עשה היכרות יותר מדי אינטימית עם עמדת המגן הימני שליאו בינהאקר ואחר כך פלורו מאוד אהבו לתקוע אותו בה.

בעונה הטובה שלהם ב 94/95, ולדאנו סוף סוף העביר אותו קדימה ושם הוא יצר שיתוף פעולה פורה עם אמביסקה, זאמוראנו ולימים גם ראול.

בעונת 95/96 מדריד חזרה להראות רע ולורנסו סאנס עשה מחטף ולקח את הנשיאות, השחקנים עשו סוג של מרד פנימי לולדאנו שפוטר. דל בוסקה הגיע אחריו ל-3 משחקים ולתדהמתו הוא גם גורש על ידי השחקנים. מאמן אלמוני בשם ארסניו איגליסיאס אימן אותם עד לסוף אותה עונה.

הפרסום באל מונדו דפורטיבו

לוצ’ו סיים חוזה ביוני ו MD הפציץ כבר בפברואר שהאסטורי סיכם בברצלונה, לאחר דיבור עם קרויף. מארקה הגיב בכותרת צעקנית מאוד יממה למחרת ומאותה דקה הוא הפך אוטומטית לשנוא הברנבאו הבלתי מעורער. הוא ומדריד כמובן סירבו להגיב ובכל משחק שרקו לו בוז צורם. האלימות גם חצתה גבול כשהאולטרסור הציתו לו את הרכב וריססו כתובות נאצה (עם צלב קרס) על הכניסה לבניין שלו. אין ספק שמשם הוא פיתח את השנאה היוקדת שלו למדריד.

אז יוני הגיע ולוצ’ו אכן סגר בבארסה. האירוניה היא שקרויף ששיכנע אותו לבוא, לא זכה לאמן אותו, השאר היסטוריה. בראיונות העתידיים שלו הוא ידגיש כמה הוא היה צריך להגיע לבארסה לפני זה, כשנשאל על מדריד ענה “מי?” וחזר על הטעות שעשה כשלא הקשיב ל’קיני’ להגיע לבארסה במקום למדריד.

אני ושאר הקהל הברצלונאי קיבלנו את אנריקה בעיניים מאוד חשדניות, אבל הוא קנה את ליבנו בעונה הראשונה שלו, והפך לאליל בלתי מעורער וסמל ברסלוניסמו מובהק בפריסת החולצה בביבנבאו בניצחון שלנו אצלהם.