עוד לפני עונת ששת הגביעים של גווארדיולה, עמדה בגאון הקבוצה של קובאלה ועונה אחת קסומה בה הניפה 5 גביעים שונים.
באותם שנים לדיסלאו קובאלה סובב ראשים רבים ברחבי אירופה. השחקן לא הפסיק לכבוש ובלט ביכולתו היוצאת מן הכלל, מה שפתח את המרדף אחריו בין שתי הענקיות, בארסה וריאל מדריד. אך החתמתו לא היתה עניין של מה בכך, עם מסע שכנועים לא מבוטל ולחץ כבד על קובאלה להסכים, תוך כדי נסיעות של נציגי המועדון מספר פעמים למשרדי פיפ”א על מנת לבטל את השעייתו, שנבעה מבריחתו הלא חוקית של קובאלה מהונגריה. לבסוף בארסה הצליחה, תוך תשלום פיצויים גבוהים להתאחדות ההונגרית. העונש היה בתוקף שנה נוספת אחת בלבד, ובאפריל 1951, בגיל 24, ערך קובאלה את הופעת הבכורה המיוחלת במועדון.
כך בעצם נפתחה לה עונת 1951/52. פרדיננד דאוצ’יק, שאימן את בארסה באותה תקופה ובסה”כ 4 עונות (1950-1954), גיבש בראשו הרכב מוצלח למדי, שכלל כמובן את קובאלה ששיחק כקשר התקפי, הקפטן הנפלא של בארסה חואן סגארה בעל ראיית המשחק הנדירה שלו ששיחק כמגן/קשר, והצמד חמד בהתקפה – אסטאניסלאו באזורה וסזאר רודריגס אלברס. מס’ חברי המועדון עלה כהרף ליותר מ-30,000 באותה עונה, מה שכמובן הגביר את הציפיות מבארסה.
טוב, הכותרת קצת משקרת, ואפשר לומר שהמועדון מתגאה באותם ”חמישה” תארים יותר מידי, ולכן, הבהרה קטנה: הטורנרים החשובים והעיקריים של בארסה היו הגביע והליגה. השאר, היו הסופרקופה הספרדי והגביע הלטיני שלא ממש היה יוקרתיים. ”התואר” החמישי היה טורניר ידידותי שבו אירחה בארסה קבוצות מאירופה בחסות חברת המשקאות האיטלקית מרטיני רוסי. עדיין, אי אפשר להוריד מהערך העצום והיכולת של אותה עונה.
כבר בפתיחת העונה בארסה נאלצה להתמודד על תארה הראשון, והיה זה הסופרקופה הספרדי שנקרא אז Copa Eva Duarte. מאחר שעונה לפני, עונת 50/51, בארסה זכתה בגביע הספרדי אחרי 3-0 על ריאל סוסיאדד, היא התמודדה נגד אלופת הליגה אתלטיק בילבאו. 2-0 מאכזב בגמר זיכה את בילבאו בתואר ושלח את בארסה חפוית ראש. מה שהשחקנים אז לא ידעו, הוא שהם עוד יזכו בסופרקופה שנתיים ברצף, אבל לא נקדים את המאוחר.
נעבור לגביע הספרדי, ששוחק אז עם 14 קבוצות, 12 הראשונות מהליגה הבכירה ועוד שתיים ראשונות מהסגונדה. הגביע נפתח כבר בשמינית הגמר, ובארסה נאלצה להתמודד מול אתלטיקו מדריד. אחרי שצמד המשחקים מולה הוגדרו כמוקש, הפכה אותם בארסה לטיול קליל, עם 4-2 בחוץ ומאניטה-1 בבית, 9-3 בסיכום הכללי. צמד המשחקים הבאים היוו טיול קליל. 7-0 ו-6-1 על מלאגה ברבע הגמר העלו את בארסה לחצי גמר מול ויאדוליד. בארסה הפציצה עם מאניטה בבית, באה מנומנמת לגומלין והפסידה 3-1. מזכיר מאוד מקרה דומה שאירע אשתקד.
הגמר שנערך במדריד בין בארסה ו-ולנסיה היה מותח מאין כמוהו. לאחר פחות מחצי שעה ולנסיה היתה ביתרון 2-0 מבטיח מצמד של באדנס. השחקנים בבארסה התעוררו סוף סוף והתחילו לשחק, מה שהעניק להם 2-1 משער של באזורה. 20 דקות לסיום, התקפה קצבית של בארסה מסתיימת בשער המיוחל של וילה. שוויון 2-2, תוצאה שעמדה על טיבה עד תום 90 הדקות. ההארכה כבר היתה סיפור גמור, שכן בארסה שלטה לגמר במגרש, הגיעה להזדמנויות וכבשה שני שערים חשובים – קובאלה בדקה ה-97 וסזאר בדקה ה-117. המשחק הסתיים, והתוצאה בסיום הראתה4-2 מתוק על ולנסיה בדרך לתואר הראשון בעונה.
והליגה, אחח הליגה. היתה זו עונה מתוקה מעין כמוה בליגה, אחרי שלא זכתה בה עונותיים ברציפות, והציפיות מאותה קבוצה עם סגל שחקנים כה מוכשר היו בשמיים. הבחורים של דאוצ’יק קיימו את מבוקשם של האוהדים ונתנו עונה מהסרטים. הנה כמה סיבות לאליפות כה נפלאה של המועדון:
– לכל אורך העונה בארסה הראתה יכולת שלא נראתה זה זמן רב. הקבוצה התחברה, המשחק זרם והיכות הגבוהה והקטלנית נבעה בעיקר בכיבוש השערים. בליגה של 16 קבוצות (בחישוב מהיר – 30 משחקים) בארסה כבשה 92 (!) שערים, ממצוע של יותר משלושה שערים למשחק (!) – זהו אלי הנתון המדהים ביותר באותה עונה. כמובן מאליו, בארסה כבשה הכי הרבה בליגה, בפער עצום מהכובשת השנייה הכי פורייה, אתלטיקו מדריד, עם 80 שערים. בארסה גם ספגה הכי מעט – 43 שערים, 3 שערים פחות מבילבאו שספגה 46.
– הנקודה הבעייתית ביותר של בארסה באותה עונה היו משחקי החוץ. בארסה הרבתה להתקשות בחוץ (1-1 עם ויאדוליד, הפסד 3-2 לחיחון, 2-2 עם ולנסיה, 1-0 בקושי מול אספניול) ואף איבדה נקודות חשובות במאבק לאליפות, דבר שלא נתן לה אף לא פעם אחת לשאוף אוויר פסגות ולהיות הראשונים בטבלה. בסיבוב השני בארסה התאפסה על עצמה, חזרה להציג יכולת טובה בחוץ (4-2 מול סוסיאדד, 3-0 על סביליה) ומקץ 23 מחזורים בארסה עלתה לראשונה לראשות הטבלה ולא נתנה לאף אחת לקחת ממנה את המקום הראשון עד לסיום העונה.
– היו גם היו תצוגות תכלית של בארסה ומשחקים בהם בארסה הפציצה והיריבה רק התחננה לא לספוג עוד, 6-1 על לה קורונייה, 4-1 על סראגוסה, 6-1 מול סלטה ויגו, 5-3 על סביליה, 5-2 על אתלטיקו מדריד, 9-0 ביתי (
) מול ספורטיג חיחון האומללה, 7-1 על ראסינג, 7-0 על לאס פלמאס ועוד. אז נכון שרוב התצוגות היו בבית, אך אי אפשר להוריד במאום מאותה יכולת פנטסטית.
– אחת מנקודות השפל של אותה עונה היו דווקא מול ריאל מדריד. בסיבוב הראשון התארחה בארסה אצל מדריד וחטפה תבוסה איומה – 5-1 של מדריד בו באזורה יכל רק לצמק לזכותנו (אל דאגה, בארסה נקמה בריאל עם אותה תוצאה בדיוק רק לכיוון ההפוך, בעונת 53/54). אך הנקמה המתוקה בריאל הגיעה מוקדם מהצפוי, עוד באותה עונה, במחזור 25. הפעם מדריד הגיעה לברצלונה וחטפה הפסד. וילה סולר כבש ראשון לזכות בארסה בדקה ה-13. ריאל השוותה, אך מנגד סזאר כבש ובארסה שוב ביתרון. מדריד עוד הצליחה להשוות, אבל המחצית השנייה היתה חד צדדית לחלוטין. בארסה שלטה, בעטה לא מעט וסזאר השלים שלושער עם צמד בדקות 56 ו-70. 4-2 על ריאל מדריד בסיום!
– ולבסוף והכי משמעותי, שחקן אחד בשם לדיסלאו קובאלה. כבר במשחקיו הראשונים קובאלה הראה יכולת יוצאת מין הכלל, הנהיג, בישל שערים רבים וגרם למשחק של בארסה לזרום. קובאלה גם ברבה לכבוש, הגיע ל-26 שערים ב-19 הופעות בליגה, מס’ מועט של משחקים שנבע בשל בעובדה שהרבה להיפצע והפסיד חלקים קבים של העונה. וכששיחק, הראה כמה הוא מופלא: הוא כבש 7 (!) שערים מול חיחון האומללה, חמישייה נגד סלטה ויגו, ופעמיים שלושער, מול סביליה וראסינג סנטאנדר. השביעייה מול חיחון זיכתה אותו בשיא ספרדי חדש העומד על טיבו עד היום. 26 השערים מיקמו את קובאלה במקום השני בטבלת הפיצ’יצ’י, 2 בלבד פחות מהמקום הראשון. ואלמלא הפציעה, האמינו לי שהיה עוקף את 28 השערים בקלות!
– עוד שחקן שראוי לציון, סזאר רודריגז, ששיחק בחוד והרבה גם הוא לכבוש ולייעל את משחקה של בארסה. בסוף העונה ניצב סזאר במקום הרביעי בטבלת הפיצ’יצ’י, עם 21 שערים. כבוד!
בארסה זכתה בליגה בדרך הכי טובה שאפשר, היא סיימה עם 43 נקודות – 19 נצחונות (הכי הרבה בליגה), 5 תוצאות תיקו ו-6 הפסדים. במקום השני ובמרחק 3 נקודות מבארסה, ניצבה אתלטיק בילבאו. ובמקום השלישי במרחק של 5 נקודות, ניצבה ריאל מדריד.
ומסע צבירת התארים נמשך. ביוני שיחקה בארסה במסגרת טורניר ידידות שהקימה חברת המשקאות האיטלקית ”מרטיני רוסי”. ב-15 ביוני שיחקה בארסה את המשחק היחיד בטורניר מול ניס הצרפתית, המשיכה ביכולת הנפלאה וניצחה 8-2 נפלא בדרך לתואר שלישי!
קצת לאחר מכן, בפתיחת העונה החדשה, בארסה הוכתרה כמחזיקת גביע הסופרקופה הספרדי, לאחר שלא נאלצה לשחק אף לא משחק אחד, מפני שבאותה תקופה לא היה נהוג לשחק מול סגנית הגביע, ולכן, כזוכת הדאבל קיבלה בארסה את התור אוטומטית. תואר רביעי לארון!
ולבסוף, התואר היוקרתי מכולם, הגביע הלטיני. בטרם נוסד גביע אירופה לאלופות, נחשב הגביע הלטיני לתואר היוקרתי ביותר שמועדון כדורגל אירופאי יכול לזכות בו. היה זה טורניר שהפגיש אחת לשנה את אלופות הליגות של ארבע ארצות: ספרד, צרפת, איטליה ופורטוגל. האלופות של אותה עונה היו כמובן בארסה, יובנטוס, ניס וספורטינג ליסבון. בארסה נפגשה בחצי הגמר עם יובנטוס ולא התקשתה יותר מידי מולה, עם 4-2 קליל. מנגד, גם ניס ניצחה את יריבתה 4-2 ועלתה לגמר מול בארסה.
לעומת המפגש הקודם בין השתיים בגביע מרטיני רוסי, בארסה התקשתה קצת יותר מול יריבה שקולה, אך שער נהדר של סזאר עשה את ההבדל והעניק לבארסה 1-0 חשוב מול ניס. הקפטן חואן סגארה הניף את הגביע החמישי של בארסה לשנת 1952, וכשחזרה העירה קיבלה שאגות שמחה, הערצה ובעיקר גאווה!
יש לציין שגם בעונה הבאה זכתה בארסה בדאבל – גביע וליגה, אך את הישגה לא הצליחה לשחזר, הישג קסום בשנה קסומה, בה בארסה זכתה בכל התארים האפשריים, הביאה הרבה כבוד והגדילה את כמות אוהדיה. לא סתם לאותה בארסה דורסנית דבק הכינוי Barça de les Cinc Copes!
