כמו כל מערכת יחסים, אהובתנו בכחול אדום מאכילה אותנו קש, אבל גם יודעת לנפק ניצוצות.
📌 גלאטסראיי #1
המשחק הראשון נגדם היה מזעזע. זה הורגש מהדקה הראשונה, והיה ברור לעין.
זה לא הניצחון/הפסד/תיקו – אלא הגישה. לא כי שיחקנו חרא, אלא כי גלאט שיחקה בסדר ואנחנו שיחקנו בסדר. ובברצלונה, אין כזה דבר לשחק בסדר. בטח לא בבית, ובטח לא במשחקי נוק-אאוט. זה היה מזעזע כי זה היה שחצני, יהיר, ושאנן.
האמת, צ’אבי לקח על זה אחריות – ובצדק – כי מאמן חזק לא נותן לשחקניו להרפות. גם כשאתה על גל, אתה עדיין בא לעבוד. גם כשאתה מוביל 5-0, חפש את השישי.
היום, באיירן ממדלת את זה. פפ אלוף בזה. רגל על הגז. תמיד. כששיחקנו תחתיו, יריבותינו ידעו – לאחר שספגו את הרביעי, הערב עוד צעיר. שהן תקועות על המגרש נגד הקבוצה הכי טובה ורעבה בעולם.
כמובן שיש אחריות לשחקנים שלנו, בעיקר למבוגרים בסגל, בעלי הניסיון, אבל זה מתחיל מהראש, מהמאמן, והתבטא בהרכב השאנן שהעלה צ’אבי.
היינו חייבים להבקיע נגדם בבית. עכשיו, במשחק חוץ, באצטדיון קשה, במשחק נוק-אאוט מכריע, עם PTSD ממקרים דומים, מרווח הסיכון גדל.
📌 אוסאסונה
והנה ההוכחה. גישה אחרת, פלנטה אחרת.
מבלי להשלות עצמך—אוסאסונה חלשה יותר מגאלט. אבל הגישה במגרש, האינטינסביות, והחדות היו באטמוספירה אחרת לחלוטין. דמבלה, כמו מערכת המשפט, לא יציב, ולא הוגן. משחק אחד אידיוט מוחלט; משחק אחר שחקן על. אבל לאנשים זיכרון קצר. גם אם דמבלה מעולה, הוא פציע בצורה פאטלית, ולכן – אדבוק בעמדתי – דמבלה צריך ללכת.
פראן עם תנועה שמזכירה לי את דה יונג. גאונות.
אובה מוריד חלודה, ונראה כשיר יותר. טוב יותר ביציאה מהמקום, שבעקבותייה התמקמותו ברחבה מוגשמת. בספורט, בסוף, הגוף צריך להיות מסוגל להגשים את חוט המחשבה.
אריק, שמקבל ממני ביקורות רבות העונה, היה מעולה, אבל זה מוקדם לשפוט. ראשית, כי אוסאסונה היא לא יריבה חזקה, ושנית, כי אני מחפש דפוסים (המשכיות) ולא מקרים נקודתיים. מקווה שימשיך בקו הזה.
בוסקטס. בטהובן. היו שם כמה מסירות בנגיעה ששמת ידיים על הראש. מעט שחקנים גורמים לך לבהות במסך הטלווזיה כלא-מאמין. הרי ראית את זה הרגע, אבל אינך מצליח להסביר. מיקומו אבסולוטי. תיקוליו חוסם עורקים, מסירותיו אינפוזיה לוריד. הלב – ברצלונה.
📌 גלאטסראיי #2
ביום חמישי, 19:45 שעון ישראל, אני רוצה לראות את שחקנינו בטורקיה עם גישה מנצחת, מבלי קשר למשחק הקודם, או למיקומו הגאוגראפי של המגרש. ללא חסמים מנטליים. על הנייר, נעבור. אבל כדורגל משחקים על דשא.
📌 קלאסיקו
ציפיות הן דבר הרסני. הן מקור רוב אכזובתייך.
אבל ציפייה היא גם פרבילגיה גדולה ורגש אדיר.
היא מאפשרת לנו עונג ממשהו שעתיד להתרחש. עבודה חדשה, סקס בערב, או טיסה לחופשה. זה נגרם עקב הרצון האינהרנטי שלנו, בתת מודע, “להמציא” עתיד אידאלי בו אנו חושקים. כמו ניצחון על ריאל.
עלייך לזכור, שהאמונה שדבר כזה יכול להתרחש, וציפייה לכך, נגרמו בגלל אדם אחד – צ’אבי הרננדז.
לפני כמה חודשים, לפני הקלאסיקו, תחושות שונות מאוד זרמו דרכך.
כפי שרובכם הסכמתם איתי בטור האחרון – לצפות למשחק הבא, גם נגד יריבה חזקה, זה דבר שאין לו מחיר; כי חיים ללא ציפייה הם חיים חסרי משמעות. צ’אבי הפיח בברצלונה חיים, וכך גם בך.
